פרשת משפטים: כסף בא, כסף נשאר

לקוח נרגז נכנס למתפרתו של החייט וקורא בזעם: "איזו מין חליפה תפרת לי? רק לפני שבועיים שילמתי לך עבורה טבין ותקילין וכבר היא 'הלכה' לגמרי!".

מושך החייט בכתפיו ואומר בתמיהה: "אז מה? גם הכסף כבר 'הלך'...".

* * *

גם אנשים המקפידים לתת צדקה, לפעמים מתגנבת למוחם המחשבה כי הכסף שתרמו הוא "כסף מת" שכבר לא יהנו ממנו, ואילו הממון שהם משאירים בארנקם הוא "כסף חי". אולם רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "עוד יוסף חי" (דרשות) מבהיר כי למעשה, ההיפך הוא הנכון. כסף שאינו נתרם לצדקה – הוא "כסף מת", וכמו שאומרים "כסף בא, כסף הולך". ולכן נקראו המעות "זוזים", על שם שזזים מיד ליד (במדבר רבה פרק כ״ב). גם אדם שצבר כל חייו נכסים לרוב, ברגע שהוא מת, גם כספו מת אתו. ואילו זכות כספי הצדקה עומדת לנצח, וזהו רכושו האמיתי. וכמו שנאמר "פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" (תהלים קי"ב, ט'). על כן מייעץ לנו שלמה המלך בחכמתו: "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל", ומדוע? "התעיף עיניך בו ואיננו כי עשֹה יעשה לו כנפיים כנשר יעוף השמים" (משלי כ"ג, ד'-ה').

במסכת בבא בתרא (י"א ע"א) מובא מעשה על מונבז המלך שבימיו היו שנות בצורת, והוא "בזבז" אוצרותיו ואוצרות אבותיו לצדקה. חברו עליו אחיו ובית אביו, ואמרו לו, אבותיך גנזו אוצרות מכל טוב, והוסיפו זהב וכסף על של אבותם, ואתה בזבזת אוצרות אבותיך ואוצרותיך? ענה להם מונבז המלך תשובה נוקבת: אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה, בשמי מרומים, שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים פ"ה, י"ב). אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו. אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר (ישעיה ג', י') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" (בלשון רבים, אוצרות שלו ושל אבותיו). אבותי גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר "פרי צדיק עץ חיים, ולוקח נפשות חכם" (משלי י"א, ל'). אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר "ולך תהיה צדקה" (דברים כ"ד, י"ג). אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לחיי עולם הבא, שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נ"ח, ח').

ומביא על כך רבנו יוסף חיים משל לאב שביקש לבחון את חריפות שכלו של בנו הקטן. עמד ושאלו: ״עשרה עופות ירדו וחנו על גג ביתנו. באו ארבעה ציידים, ירו ברוביהם, והרגו ארבעה מהם. כמה צפורים נותרו על הגג?״. חייך הבן והשיב בשנינות: "ארבעה".

"מה זה מיהרת לענות בני!" נזף בו האב "הן אם תחסיר ארבעה מעשרה, ישארו ששה!". הסביר הילד: ״אם ירו ארבעה ציידים ברוביהם, הרי באותו רגע שאר הציפורים עפו מחמת רעש היריות, ולא נשארו על הגג אלא אותן ארבעה שמתו, אשר כל קול שבעולם לא יצליח להזיזם...״.

נמשלו של משל זה מלמדנו כי הממון, אשר שומרים אנו עליו מכל משמר, עלול להיעלם בִּן-רגע ואיננו. רק הממון אשר פיזר האדם לצדקה, יישאר בידו לעד, ושום מעשה לא יוכל להוציאו ממנו.

ובזה מפרש רבנו יוסף חיים זצ"ל את הפסוק "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", מהו תוספת המלה "עמך"? אלא, אותו הממון שתתן בתורת צדקה לעניים ונזקקים, הוא היחיד שישאר "עמך" – הוא לא יצא מרשותך לעולמים, אך כל שאר הכסף שנשאר כביכול ברשותך, אין אתה יכול להיות בטוח שהוא "עמך".

* * *

נמצא אם כן, כי כאשר אדם משתמש בכספו לעשיית צדקה – זו ההשקעה הטובה ביותר. "בעלי הון", היה אומר הגאון רבי משה לוי זצ"ל (הו"ד בספר "במצוותיך"), "מחפשים תמיד היכן המקום הטוב ביותר להשקיע את כספם, איזו מניה תמריא ואיזו תצנח. הם מתייעצים ללא הרף עם יועצים בנקאיים, וכולי האי, והלוואי שלא יפסידו. ולוּ חכמו ישכילו כי ישנה השקעה רווחית ביותר, שלא רק שלא שייך שיצא ממנה הפסד, אלא התשׂואה שלה גבוהה ונצחית. לעתיד לבוא כאשר בעל הצדקה יחזה בעולמות שבנה לעצמו בעולם הגמול, יתחרט על שלא תרם יותר...".

כאשר אדם מרוויח אלף שקלים, ומעשר מאה מתוכם לצדקה, כמה הכנסה הוא רושם בפנקסו? תשע מאות ש''ח. מחדש החפץ חיים שהיה צריך לכתוב הפוך, הכנסה – מאה ש''ח, שהרי התשע מאות יתבזבזו ואין מהם הכנסה נצחית.

* * *

אחד מגדולי העשירים היהודים נפטר, והותיר אחריו הון רב הנאמד בכמיליארד דולרים. שתי צוואות השאיר וגם הוראה: את הראשונה לפתוח מיד לאחר מותו, והשנייה – רק לאחר ה"שלושים".

בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה, היתה בקשה תמוהה ומוזרה עד מאד: לטומנו כשעל רגליו זוג גרביים מסוים אותו חיבב משום-מה.

ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא וביקשו לקיים דברי המת ולקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סירבו לבקשה, והזכירו למשפחה כי קיום הבקשה מנוגד להלכה.

התחננו בני המשפחה והסבירו כי אביהם היה אדם חרד לדבר ה' ומלומד, ובוודאי היתה לו סיבה טובה לבקשתו האחרונה, אולם ללא הועיל. אנשי החברה קדישא עמדו בתקיפות על סירובם.

בזעם כבוש פנתה המשפחה לבית-הדין הרבני, אולם נכזבה תקוותם. בבית הדין הסבירו להם בעדינות: "אף על פי שאביכם השאיר את בקשתו בהיותו עדיין בעולמנו, הרי שעתה, כשהוא בעולם שכולו אמת, הוא מבין שזה אך לטובתו שייטמן ללא הגרביים".

וכך נקבר העשיר ללא קיום בקשתו האחרונה.

לאחר ערב ה"שלושים" נפתחה הצוואה השנייה, ונאמר בה בערך כך: "ילדי היקרים, מאמין אני כי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. ואמנם ידעתי זאת מלכתחילה, אך חפצתי במילתי האחרונה עלי אדמות להעביר לכם מסר נוקב: האדם יכול לצבור מיליארד דולרים, אך בסופו של דבר אינו יכול לקחת עמו אלי קבר אף לא זוג גרביים אחד!".