על כוס קפה עם הדיירת הפנימית

שלום לך, אני שמחה לפגוש אותך שוב בשעה הקבועה שלנו. מה תרצי לשתות?

תודה, כבר שתיתי לפני שהגעתי.

אולי בכל זאת?

את יודעת מה? רק אם לא קשה לך, כפית קפה ושתיים סוכר. בעצם, את רוצה שאכין לשתינו?

תרשי לי לפנק אותך הפעם (...) הנה הקפה שלך. את רוצה לספר לי קצת על עצמך?

לפני רגע הצגתי לך את ה"אני הנחמד" שלי, זה שרוב העולם מכירים. אבל באמת, אני הרעה שבתוכך. זאת מי שאני מאז ומעולם. תפסת אותי מחייכת ועוזרת בלי סוף לאחרים? – זה לא אמתי. אולי כבר הספקת לשכוח, אבל החיוך שאני נוהגת למרוח על הפרצוף נועד להסתיר את מי שאני באמת: רעה; מרשעת! ואני לא רק רעה, אלא גם מכוערת וטפשה. כן, כן. מה ששמעת. החיצוניות שאני מטפחת, התחכום שאני מפזרת לסביבה – גם שניהם זיוף אחד גדול. אני המצאתי אותם כדי שאיש לא יגלה את הכיעור והטיפשות שאני מחביאה מתחת לשכבות הזוהרות שלי. 

רעה, מכוערת, מטומטמת... ממתי את מרגישה ככה?

אני רעה מאז שנולדתי, אמרתי לך. במחשבה שנייה... אולי נהייתי כזאת כמה שנים מאוחר יותר. את מבינה, קרו לי דברים נוראיים, והכל קרה בגללי, בגלל שאני רעה, אלא מה? אני ממש שונאת את עצמי על כך, ואני מעדיפה להסתיר את מה שעבר ועדיין עובר עלי, כדי שאשמתי לא תתגלה. לפעמים אני מעדיפה פשוט להיעלם. אני מפחדת שאם אספר מה עובר עלי – יאשימו אותי; לא יאמינו לי; יתרחקו ממני; ידחו אותי, ואני אשאר חלשה, עזובה ובודדה.

כשבגרתי, כל כך התאמצתי לבנות לעצמי זהות אחרת – שונה ממי שהייתי. רכשתי השכלה, השתכרתי ממקצוע נחשק. גם טיפוח ההופעה החיצונית וחיוך קבוע על הפרצוף – די עשו את העבודה. למדתי להיראות יפה, נחמדה ועדינה – אך גם חזקה ולא נזקקת לעזרתו של איש; הרגלתי את עצמי לרצות אחרים ולעזור לכולם – והכל רק כדי לשכנע את העולם שאני טובה, חכמה ומוצלחת. הרגשתי אהובה בזכות כל אלה. העיקר שלא יגלו מי אני באמת, שחלילה לא אשאר לבד.

כלומר, לימדת את עצמך איך להיראות ובאיזה אופן להתנהג כך שכולם יאמינו שאת חזקה, טובה ומוצלחת?

אפילו יותר מזה – מושלמת. הכל מושלם אצלי, הכל טוב. אין בי שום פגם, שום רע – לא בתוכי, ולא סביבי.

ואם את נכשלת?

אסור לי להיכשל! הכישלון שייך לחלשים בלבד. ואם קרה שנכשלתי, אני מסתירה את זה מיד. שלא ידעו. זה ממש יהרוס את התדמית המושלמת שעליה עמלתי במשך עשרות שנותי, שבזכותה יש לי זכות קיום בעולם הזה. אם יגלו שנכשלתי, לא יאהבו אותי. יתרחקו ממני, ואני אשאר לבד.

אם אני מבינה נכון, את בעצם מפחדת שאם יגלו מי את באמת, סופך להישאר דחויה ועזובה. אף אחד לא ירצה להיות ליד אחת כמוך. כולם יצחקקו להם בהנאה בתוך מעגל מגובש ומלוכד, ואת תישארי מחוצה לו, ללא זכות קיום, חלשה ובודדה, בלי אף אחד שיתמוך בך ויאמין בטוב שלך, למרות המעשים שלך.

נכון. מי ירצה להישאר ליד אחת שפוגעת ומזיקה, חושבת מחשבות רעות על אחרים, נוקמת, מסתירה ומשקרת, או סתם מפשלת, כביכול ב"תמימות" מעושה? בעזרת הדמות החדשה שיצרתי, אני מרגישה סוג של ביטחון. למה שאוותר על זה?

למה באמת? בעצם טוב לך ככה, עם המסכה הקבועה, ההסתרה והמאמץ המתמיד להצטייר כחזקה, טובה ומוצלחת בכל מצב.

פעם חשבתי שכן. היום אני מגלה שיש לכך מחיר. אני מנותקת רוב הזמן, לא חווה רגשות וקרבה אמתיים; חיה בפחד מתמיד שיגלו את הרעה שבי; חיה במתח מתמיד, פועלת מתוך לחץ להצליח בכל מצב; לא מוכנה להרפות ולהרגיש חלשה; לא מסכימה להודות שאני נכשלת, ולא מבקשת על כך עזרה. אני גם מרצה אחרים רוב הזמן, נחמדה כזאת, ומהמקום הזה אני לא מצליחה לתת ביטוי לתקיפות שלי ולשים גבולות כשצריך, מחשש שיגלו שאני רעה ויתרחקו. התוצאה הכואבת היא תחושת הריחוק מה"אני האמתי" שלי ומהשם יתברך.   

האם יכול להיות שלמרות החוויה שאת מתארת, לאמתו של דבר נולדת טובה, ותמיד תישארי כזאת, בלי קשר למעשייך? הייתכן שאת אהובה ורצויה אצל השם יתברך, בתור מי שאת, ללא קשר להצלחותיך, ולמרות כישלונותיך? עד כמה את מאמינה לתורה ולצדיקים שרואים את הטוב שלך, מאמינים בך וברצונותיך הקדושים, בכך שאת חלק אלו-ה ממעל ושהשם יתברך אוהב אותך בלי תנאי – איך שלא תיראי, ומה שלא תעשי?

אני יודעת את זה בראש, אבל... החוויה כל כך חזקה! אין לי ספק שזאת האמת, שאני טובה מאז שנבראתי ועד עצם היום הזה, ושיש לי זוהר פנימי, רק שכבר התרגלתי ל"אני הלא אמתי" שלי. ויותר מכך: ברגע שאני נכשלת, המציאות משקפת לי שאני דחויה ולא שווה. אין ביזיון גדול מזה! עובד שמפשל פעם, אחר פעם, אחר פעם – מפוטר בסופו של דבר, לא?

את מספרת שהעולם דוחה אותך ברגע שאת נכשלת ולא עומדת בציפיות של אחרים. ואת? האם את מקבלת את הנפילות שלך, הנסיגות, הטעויות?

גם אני דוחה את עצמי. אם אני טועה, אני מרגישה חסרת ערך ממש, כאילו שאין לי זכות קיום יותר. הרוע והאפסיות שלי נחשפים, וכל מה שאני רוצה ברגעים שכאלה הוא פשוט להעלים את עצמי ולהתנדף – לפני שאחרים יגלו מי אני באמת ומה מעשיי מתחת לתחפושת הנחמדות, וידחו אותי לתמיד.

התבונני רגע: מה תרוויחי אם תסירי את מסכת ה"טובה, נחמדה ומושלמת", ותאפשרי לזוהר הפנימי שלך, הבלתי מעוצב, פשוט להיות? מה יקרה אם תסכימי לחזור לתמימות הבראשיתית שלך, ותרפי לרגע מהמאמץ לתחזק את הדמות המנותקת ההיא שמרחיקה אותך מעצמך ומהשם יתברך?

החיים שלי יהיו אמתיים יותר, מחוברים ושלמים; אזכה לחוש את הקרבה והאהבה של השם יתברך – למרות מה שעובר עלי; לא אפחד לשים גבולות – זה לא הופך אותי לרעה; יהיה לי קל יותר לקבל את הרגשות והכישלונות שלי, ולא להתנגד אליהם; אפסיק לחיות בלחץ ובמתח מתמיד שמא יחשפו את "הרעה, הטיפשה והמכוערת" שבתוכי; לא אלקה את עצמי בלי סוף על כל כישלון – שהרי אני אדם ולא "מלאך מושלם". מותר לי לטעות, לעשות תשובה ולהיבנות מתוך זה. אלמד לבקש עזרה מהשם יתברך, להישען עליו ולהיתמך בו. 

איך את מרגישה עם השיחה שלנו?

האמת? גם עלינו הצלחתי לעבוד. התוכן הוא נכון, אבל העיצוב החיצוני... הוא עדיין... איך לומר, מתוחכם, מתייפייף, מזויף. למה אני לא מאפשרת לעצמי להתבטא בפשטות? תכל'ס, אני תקועה חזק בפוזה ההיא, וגם כשאני מספרת עליה ומתבוננת בשורשים שלה, אני מבטאת את הדברים כל כך נכון, ללא שום שגיאת כתיב, מושלם ממש!

היית רוצה לפנות להשם יתברך, ולספר לו בפשטות, בלי הרבה סינון ועיצוב מתוחכם, מה את מבקשת ממנו?

ריבונו של עולם... אני עדיין לא מסוגלת להביע את עצמי בצורה טבעית ובלתי מחושבת. אבל אתה יודע, אני לא יכולה להושיע את עצמי לבד. אני מבינה שבלי תפילה אליך, לא יעזור לי כלום. בלעדי עזרתך, אין סיכוי שאוכל להשתחרר מה"אני" המזויף שלי, המתאמץ, הלחוץ להצליח ולשדר מושלמות.

זכה אותי להאמין בלב שלם שאני טובה, כמו שבראת אותי. למד אותי להאמין בטוב שלי, זה שלא משתנה לעולם – גם אם אני נופלת בגבולות, טועה, כועסת ופוגעת באחרים. עזור לי לחזור לתמימות שלי, ולהפסיק להתחכם, להתייפייף ולשדר נחמדות מזויפת כדי למצוא חן בעיני אחרים. אני בוחרת למצוא חן רק בעיניך דרך קיום המצוות ועמידה בגבולות ששייכים אלי.