הטור של איה קרמרמן: הרגיעון של האמהות המאוחרת

הכול התחיל לפני כמה חודשים כשהלכתי לסופר. טוב, לא באמת הכול, אבל הסיפור הזה כן. כשיצאתי, מוזיקה עדינה של גלים הגיעה מבית הקפה הסמוך ותפסה את תשומת ליבי. זה היה בבוקר של תחילת החורף. בימים שעוד חשבנו שיהיה חורף. אבל הבוקר ההוא היה שטוף בשמש נעימה. בפינת חצר בית הקפה היה מתחם עמוס במזרני ג'ימבורי, פופים וקבוצת אימהות רוקדות באמצע חוג התעמלות תינוקות. שמונה אימהות, שמונה תינוקות בני שלושה עד חמישה חודשים, ומדריכה שדיברה בקול עדין וגבוה. "להניף את התינוקות, כן, שרירי הגב שלהם פועלים עכשיו חזק. כל הכבוד. לקרב את התינוקות ולחייך אליהם. הם מרגישים את האנרגיות הטובות שלכן. כל הכבוד...". האינסטינקט שלי היה לומר "נו, באמת" יחד עם גלגול עיניים. המחשבות המשיכו ל"אני מוכנה להתערב שכל התינוקות האלה בכורים. אף אמא מרובת ילדים לא תלך לבית קפה ותעיף תינוקות באוויר. היא תעשה את הדבר ההגיוני ותלך לישון כל עוד הזאטוטים האחרים במסגרות. כשירדתי במעלית צחקתי בלב שאני לא מאמינה שעדיין עושים את השטויות האלה. כשהחזרתי את העגלה למקום כעסתי על עצמי שאני סתם מגעילה, וכשהתנעתי את האוטו תהיתי מתי הפכתי להיות אמא סרקסטית.

שלא תבינו לא נכון, בילד הראשון ברור שהלכתי לחוג נענועים/הפחתת גזים/התקשרות לתינוק/חיזוק שרירי התינוק וכו'. אפילו הגדלתי לעשות וגררתי את בעלי איתי, שיצפה מהצד וילמד מה עושים אם רחמנא ליצלן התינוק בוכה ואני לא פנויה. הזעקתי חברה שבאה ועשתה לי סטאז' מהיר בעיסוי תינוקות. קראתי המון ספרים. הלכתי לבדיקת מטוטלת מה עושה לפיצי גזים. בחיי שהשקעתי. אז מה עובר עלי? מה גורם לי לנחור בבוז כשאני רואה אימהות טריות מניפות את ילדיהן בשמחה?! האם זה כי הזדקנתי? האם הפכתי לאימהות האלה שתמיד טענתי שהן לא משקיעות מספיק? או אולי אני בכלל הפכתי לאמא יותר בשלה ורגועה? או אולי אני קוראת לזה בשלה ורגועה, שהן מילות הסוואה ללא משקיעה?

הפכתי לאמא בגיל 27. יחסית למגזר זה על גבול הסבתאות. יחסית לחברות הילדות, הייתי הראשונה. רק מה? שמאז חזרתי בתשובה ואני ממש לא מסתפקת בשני ילדים. מה שאומר שגם לקראת גיל 40, שוב הפכתי לאמא. אז יש בי שתי אימהות. האמא הצעירה של אז, וזו של היום, שמפאת כבודה נקרא לה אימהות מאוחרת.

תשובה עם רגיעון

בתור אמא צעירה הקפדתי לעשות וי על כל שטות שמישהו אמר לי. הייתי בתחרות האמא המצטיינת. עם עצמי. טיפסתי על כל המגלשות בכל הגינות הציבוריות. הלו"ז של "איזה חבר מגיע היום" היה עמוס ומתוכנן בקפידה. התייבשתי ארוכות בשעות סיפור\ישראל והגיטרה. התנדבתי לכל וועד הורים אפשרי. בעיקר, קמתי בבוקר ושאלתי מה נעשה היום? לאן נטייל? איפה יש פריחת חצבים? על איזו חיה נתבונן? מה נעשה עם הילד? איך נמצה את הזמן? חוסר שקט ליווה את ההתלהבות הגדולה.

ככה נראתה גם התשובה הצעירה שלי. מלאת התלהבות. עשיתי תחרות צדיקות. עם עצמי. רציתי להלבין את חברבורותי, במהירות וביעילות. אימצתי כל הלכה שמישהו אמר לי, בלי לברר אם זה חומרה או המצאה של בעל תשובה מתלהב אחר. בכל שיעור הקשבתי, סיכמתי, הפנמתי. קרצפתי את הרצפה עם ספוג הפלא לפני פסח, ושלחתי 500 משלוחי מנות. בעיקר, קמתי בבוקר ושאלתי את מי נזמין לשבת? את מי נזמין למשתה פורים? את מי נזמין לחג? אצל מי נאכל סעודה שניה? איך נחייה את שולחן השבת? ואנחנו בכלל אין לנו מושג איך אמור להיראות שולחן שבת. חוסר שקט גדול ליווה את התלהבות התשובה.

באימהות המאוחרת שלי אני רואה משהו אחר, רגוע יותר. אני יכולה לתת לעצמי על הראש ולנזוף: את כבר לא משקיעה, יא עצלנית. אז נכון, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לקחתי את הקטנה לגינה. בשביל זה יש סבא צעיר ברוחו. ונכון, אני ממש לא בעניין לשבת בסטימצקי לשעת סיפור. גם ככה יש פה מספיק אקשן אחר הצהריים. ונכון, אין מצב שיתפסו אותי בחוג תנועה לתינוקות. אבל אני יכולה להסתכל על זה אחרת. אני נינוחה, זורמת יותר, מעגלת קצוות חדים. אני לא מכבה אורות כמו רס"ר בשמונה בערב, אני מעדיפה לפטפט איתם עוד שעה. אני לא נלחצת מכל חום או ציון נמוך. אני לא עושה דין וחשבון לאף אחד כשהם ישנים איתי במיטה עד הבר מצווה. וכשבא לי, אני נותנת להם להישאר בבית ביום גשום.

כמו האימהות המאוחרת, גם התשובה קיבלה רגיעון של הדס. אני בוררת לאיזה רב אני מקשיבה, מחבקת את החברבורות שלי, שהופכות אותי למיוחדת ונתנו לי את העוז לחזור בתשובה. אני בוחרת על מה להוציא אנרגיה. משהו באקסטזה ההתחלתית הוריד ווליום. אם פעם רק חיפשתי את מי לארח בשבת, היום שבת מארחת אותנו, את המשפחה. רק המשפחה. נטו אנחנו. רעשנים, רבים, חסרים בנימוסי שולחן ואוהבים כל רגע. רוגע נוחת על הבית כמו ענני הכבוד. אנחנו לא מעמידים פנים שאנחנו יודעים איך נראה שולחן שבת, מה שהופך את החוויה לכולה שלנו. כל אחד תופס את הפינה שלו, בלי להיות בלחץ כי צריך להספיק ולהיות מצטיין, כי מישהו אמר. ובכל זאת, הילדים שואלים כבר מיום רביעי "מתי כבר שבת?", אז כנראה שמשהו טוב ושליו קורה. גם באימהות וגם בתשובה.

לימון בפפריקה

עונת הלימונים בשיאה, והעץ שלי מלא לימונים עבי קליפה שמחכים לכבישה. הפעם מתכון שלא צריך חודש על השיש. 20 דקות ואפשר לאכול.

החומרים:

2 לימונים / 2 כפות מלח גס / 1 כפית פפריקה מתוקה / 1 כפית צ׳ילי גרוס (או לפי הטעם) / שמן זית

אופן ההכנה:

מקרצפים היטב את קליפות הלימון / חוצים את הלימונים לאורכם ולפרוסות של כחצי סנטימטר, ואף יותר דק / מתבלים במלח, מערבבים היטב ומחכים 20 דקות, שהלימון יגיר את המיץ / מוסיפים את הפפריקה והצ׳ילי / מכניסים לצנצנת או לכלי סגור הרמטית / מזלפים מעט שמן ושומרים במקרר.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".