תקליטורים, ערוץ, ועכשיו ירחון נשים; האישה שלא נחה לרגע

כששומעים את קולה של מלכהלי חנוכה דרך הטלפון, התחושה היא כאילו שנכנסנו לתוך אחד מסרטי הילדים הפופולאריים שלה. משעשע לשמוע בדיוק את אותו קול, והפעם דרך שפופרת הטלפון.

"זה נכון, הפכתי להיות 'מלכהלי מסרטי הילדים'", היא צוחקת מעברו השני של הקו, ומדגישה כי לא עשתה זאת מתוך שאיפה להפוך לדמות מפורסמת, אלא מתוך רצון לענות על צורך שלא היה קיים לו באותו שלב מענה. "אני זוכרת כיצד נזקקתי אני בעצמי לתעסוקה חינוכית וערכית לילדיי הפרטיים בשעות אחר הצהריים. גרנו אז בראשון לציון, עיר שלא הייתה שומרת תורה ומצוות, ולילדיי לא הייתה קיימת אפשרות לצאת אחר הצהריים ולשחק בחוץ. חיפשתי אפשרויות שונות כדי להעסיק אותם בבית, אבל הם היו קטנים, ואני לא תמיד יכולתי להיות זמינה להקריא שוב את הסיפור האהוב עליהם. אז לילה אחד העמדתי את מצלמת הווידאו שלי, שאז לא הייתה תדירה כל כך כמו היום, מול הספה. על הספה העמדתי את הסיפור שהם אהבו, הפעלתי בסמוך את הטייפ, וסיפרתי את הסיפור, כשבהפסקות של הפיכת הדפים אני מגבירה ומנמיכה את המוסיקה בהתאם. הילדים אהבו את התוצאה מאוד, והשלב הבא היה ליצור סיפור משל עצמי, ולספר אותו לגמרי מחדש. אט-אט זה הלך והתרחב, והשאר כבר היסטוריה. ככה נולדו הדיסקים לפני יותר מעשר שנים".

כיום היא רואה את הפירות ברחוב: "כשאני הולכת ברחוב אימהות עוצרות אותי ומספרות לי חוויות שונות על התקליטורים והצפייה בהם. שמעתי אינספור סיפורים מרגשים, על ילדים שלמדו לדבר בזכות הסרט הסרט, על ילדים שלא עלינו נכנסו עם הסרט לטיפולים רפואיים מורכבים, וגם סיפורים משמחים על ילדים שבזכות שיר הפרשות, למשל, הצליחו במבחן בבית הספר. ילדים שפוגשים אותי ברחוב, לרוב, מתביישים, ולא כל כך מבינים איך יצאתי מהמסך אצלם בבית אל הרחוב בגודל טבעי..."

אבל מעבר לפרנסה שבדבר, אומרת מלכהלי שהיא מרגישה לאורך כל הדרך כי לסרטים שלה יש גם שליחות. "הם נולדו מתוך שליחות", היא מדגישה, "בראש ובראשונה יש את הניראות על המסך - ילדים עם כיפה בולטת וציצית גלויה, ילדות בבגדים צנועים, הפרדה בין בנים ובנות (למעט במקרים שמדובר באחים), בכל פעם שרואים ילד אוכל או שותה, הוא גם יברך לפני -  כל אלו נוגעים למסרים התת מודעים שעוברים דרך הסרטים באופן ישיר. אני זוכרת שקיבלתי שיחת טלפון מאדם שמתגורר באילת. הוא סיפר שהם משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, והסבתא רכשה עבורם את הסרטים, ששווקו אז ברשת צומת ספרים. הוא סיפר לי בהתרגשות שמאז שבנותיו החלו לראות את הסרטים, הן לא מוכנות ללבוש מכנסיים, אלא רק חצאיות וסרפנים, ודווקא כאלו שמכסים את הברך. הדהים אותי לשמוע את זה, משום שלא רואים או שומעים בסרט שום אמירה ישירה על כך, אבל כן, זה חודר".

אבל מלבד הניראות, גאוותה של מלכהלי על כך שהסרטים גם מלאים בתוכן יהודי. "כך למשל, הסדרה האחרונה שהוצאתי - סדרת 'שמש ונמש מסביב לשנה'", היא מדגימה, "זוהי סדרה בת שנים עשר פרקים, סרט לכל אחד מחודשי השנה העבריים. מושקעת בסדרה הזו עבודה של שבע שנים, ובכל סרט יש עומק עצום מהמקורות שלנו, שמונגש לילדים בשפה המותאמת להם. באופן כללי, הקו שאני מנחה בסרטים הוא להעלות את הילד לרמת המבוגר, ולא 'לרדת' לרמה ילדותית. לכן אין שם השתטות, ואין שפה ירודה. יש למידה. ילד שצופה בסרט הוא לא צופה פאסיבי ומנוון, אלא צופה אקטיבי, שפועל וחושב ומעמיק. מבחינתי - כל אלו זוהי שליחות".

"אנשים לא קולטים את חומרת הצריבות"

כמו כל אומני המוזיקה וההפקות בדורנו, גם מלכהלי נאלצת להתמודד עם תופעת הצריבות וההעתקות. "זהו נושא כאוב", היא אומרת בכנות, "והוא פוגע, פשוטו כמשמעו, בפרנסה וביכולת היצירה. אדם שצורב או מעתיק הוא מבחינתי גזלן. בכל שנה לפני יום הכיפורים אנחנו מקבלים פניות של עם ישראל היפה, שמעוניינים להחזיר את הגזלה. אבל זוהי רק טיפה מן הים.

"בתחילת הדרך, בעלי, שהוא איש השיווק של הסרטים, קיבל מידע לפיו במקום מסוים נמכרים הסרטים שלנו בתבנית צרובה בעשרה שקלים. בחוסר אמון הוא פשוט הגיע למקום, ואכן נגלה לעיניו דוכן שבו כל הסרטים, לא רק שלנו, אלא של כל היוצרים הדתיים והחרדיים שהיו באותה תקופה, באריזות שברור שהן לא מקוריות ובעשרה שקלים לסרט, כשהמחיר אז היה שישים שקלים לסרט מקורי. הוא ניגש למוכר, ואמר לו – 'אתה יודע שהסרטים האלו שייכים לי?' והמוכר, בתמימות, ענה לו : 'מה, באמת? תדע לך שהם הולכים הכי טוב כאן...'

"התגובות האלו מותירות אותנו בכל פעם חסרי מילים. כמובן שאנחנו פועלים גם בכוח החוק, אבל כואב מאוד לראות את הזלזול של הקהל בפרנסת האמן... אגב, בתחילה הטענות שבהן הצדיקו צורבים את עצמם הייתה העלות היקרה. עד היום אני לא מסכימה עם הטענות הללו, כי רכישה של סרט במחיר מלא דומה למחיר שלוקחת בייביסיטר מתחילה לשעה-שעתיים, והוא מספיק להרבה יותר שעות בייביסיטר. אבל למרות זאת, גם כיום כשמחירי הסרטים נמוכים מאוד - ואפשר להיכנס לחנויות הסרטים ולראות סרטים של יוצרים במחירים מצחיקים ממש, תופעת הצריבות לא מוגרה, אלא רק שכללה את עצמה. והתוצאה היא שבשנים האחרונות אין יוצרים חדשים בשוק וכמעט שאין יצירה חדשה. מה שכואב לי במיוחד, ומדרבן אותי להמשיך ליצור, הוא שהמצב הזה גורם לאנשים משלנו לאפשר לילדים לצפות ביוטיוב, למשל, בתכניות ילדים כלליות. כאחת שיודעת כמה מחשבה מושקעת בכל פרט שעומד בסט - לעולם לא יופיע כלי מיותר בסט, ואם עומד שם ספר או פרח או שעון, זה בכוונה תחילה ועם רצון להשפיע על תת המודע של הצופה, אני מבינה שהורים כאלו חושפים את ילדיהם לחומר הרסני, שלא מתאים לעיניים הטהורות שלהם. וכאן אני רוצה להקדיש פנייה להורים: שבו יום אחד עם ילדיכם מול המסך, ונסו לקלוט בין השורות את המסרים שהם סופגים מהדמויות. אחר כך תעשו חושבים עם עצמכם, האם זה מקובל עליכם".

מכיוון שהשליחות הזו בוערת בעצמותיה של מלכהלי, היא הקימה בשנים האחרונות אתר לצפייה ישירה במחיר שווה לכל נפש. "ברוך ה' הוא זוכה להצלחה כבירה", היא מציינת, "אבל הדרך עוד ארוכה. כמו כן, בימים אלו אנחנו נמצאים בשלבים הסופיים של פיתוח מוצר חדש, שאני מקווה שיענה על כלל הצרכים של הציבור, גם זה שברוך ה' מצליח לא להכניס לביתו אינטרנט, ויפסיק את תופעת הצריבות".

"להתעלם מהמפריד, להתעמק בשווה"

דומה כי  מלכהלי אינה יודעת מנוחה לרגע, ולפני שנה בדיוק היא גם ייסדה את ירחון 'אשת' הפונה לנשים החרדיות. "ממש כמו הסרטים, גם מגזין אשת נולד מתוך צורך ומתוך תחושת שליחות", היא מסבירה. "נאמר כי בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכות נשים צדקניות ניגאל. אנחנו עומדות בדור האחרון של הגלות והראשון לגאולה - אנחנו הנשים האלו, הנשים הצדקניות, שבזכותן ייגאל כל העם. אמרתי לעצמי שאנחנו מוכרחות להתאחד, להתעלם מהמפריד, ולהתעמק בשווה. כי יש לנו כל כך הרבה משותף מעצם היותנו נשים, ולשם כך הוקם מגזין 'אשת' - לתת כוח לכל אחת ואחת מאתנו. לחבר בין כולנו. להצית את השלהבת, ולהגיע סוף סוף אל הגאולה".

המגזין שאותו ייסדה מלכהלי מתייחד בכך שאין בו כלל כניסה לפוליטיקה, לא פנימית ולא חיצונית. "גם אין אצלנו חלוקה בין המגזרים, החסידויות והפלגים השונים. להיפך, אנחנו מתאמצות בכל חודש לתת את הבמה לאישה ממגזר אחר, מתחום אחר, מנקודת מבט אחרת, ומדרבנות את הקהל הנשי לפנות אלינו ולהשתתף בבמה הזו. יחד עם זאת - מגזין אשת שם לעצמו מטרה להראות שלמרות שזו עם מטפחת וזו עם פאה, זו עם כובע וזו עם בנדנה - כולנו שואפות לאותו המקום בדיוק: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. מסיבה זו גם צורת הגישה שלנו כלפי כל מרואיינת היא גישה שמתייחסת ליופי שלה כאדם, כאישה, ולכוח שהיא מסוגלת לתת לקוראת. המדד לכל כתבה הוא האם היא מסוגלת לתת כוח לקוראת שנמצאת אי שם בין הכביסה לכלים לילדים לעבודה, כדי לחייך ולעשות היום משהו טוב יותר מאתמול".

תוכלי לתת דוגמאות לנושאים מיוחדים שאת מעלה בעיתון?

"הנושאים שעולים ב'אשת' עוברים את העולם הנשי מגיל 23 ומעלה, עד גילאי הנשיות הבוגרת. מסיבה זו יש במגזין מדורי אוכל, תזונה, לייף-סטייל, לצד סיפורת, טורים אישיים, מדורים תורניים, ועוד, ועוד. אנחנו קשובות מאוד לקהל, ומשתדלות לתת מענה לכל צורך שצף".

אבל בעיניה של מלכהלי, פריצת הדרך המשמעותית היא התמונות והשמות האמתיים של כלל המשתתפות. "פרסמנו באחד הגיליונות כתבה שעסקה בנשים בדיכאון לידה, הן הזדהו לגמרי, באומץ רב, וזו הייתה מהפיכה. אחת הנשים שהתראיינה סיפרה לי: 'זו לא פעם ראשונה שאני מתראיינת על הנושא, במקום אחר הייתי ת' מהדרום, אבל כאן אני עומדת בשם ובתמונה כדי לומר לכולכן – הייתי שם ואני כבר לא. זה אפשרי.

"כתבה אחרת שהכנסנו עסקה ב'חור השחור' - שלוש נשים שעברו חוויות אלימות טראומתיות ושיתפו את סיפור חייהן האישי. אבל המיוחד בכתבה היה שהמיקוד בה לא היה על החור השחור - על החוויה הקשה, אלא על הריפוי ממנה. כי פירוק של כל חלקי החוויה לגורמים מהווה מבחינתי עיתונאות רכילאית ורדודה. בכתבה הסיפור אמנם הובא, לשם הרקע, אבל עיקר הדגש הושם על הצמיחה ועל יציאה מהמקום האפל הזה".

אפשר לשאול לסיום – לאן פנייך מועדות? לאיפה עוד אפשר להתפתח אחרי כל מה שכבר הבאת לציבור?

"דווקא יש לי עוד הרבה שאיפות ותכניות. אני שואפת שכל אישה בעם ישראל תמצא את הפינה שלה ב'אשת'. אני שואפת לראיין את כל אותן נשים קסומות ומיוחדות, כי לכל אחת מאתנו יש סיפור שראוי לספרו, ובאופן הטוב ביותר".