צבי יחזקאלי בטור אישי: ברוך שעשה לי נס

בימים האחרונים סיימתי פרויקט של שנתיים, צילומי סדרה בחו"ל, תחקירים, מידע מודיעיני, זהות בדויה - ממש סרט ריגול. לכאורה זה היה פרויקט דמיוני מלכתחילה, ממש בגדר דמיון פרוע.

לפני שנתיים באומן פגשתי חבר שהוא גם במאי טלוויזיה, שאלתי אותו איך הוא רואה את השנה החדשה. הוא אמר שהוא מתפלל לצאת מתעשיית הקולנוע והטלוויזיה ולהיכנס לעולם של קודש, של לימוד והמשך תהליך התשובה אותו החל לפני כמה שנים. ואז הצעתי לו לצאת לאותו מסע דמיוני ובלתי אפשרי. בדיוק הפוך ממה שהוא ביקש, אבל עם תחושה שזה מה שרוצים בשמיים. אדם חושב משהו אחד, בטוח בו ומתפלל עליו, וההיפך קורה. למה? כי הוא פינה מקום ואמר: השם יתברך, אני חושב ככה ולדעתי צריך לקרות כך, אבל באמת אתה המלך ואני רוצה להיות קשוב יותר לשמוע מה אתה חושב. ואז קורה אותו נס, אתה רואה משהו אחר קורה לנגד עיניך רק כי זזת מעט אחורה ונתת למי שמנהל את העולם לומר את דברו.

יצאנו למסע הזה בין מדינות ויבשות, בכל פעם עם רצון אבל בלי ידיעה ברורה איך נעשה את זה. לא כי אנחנו ברמת אמונה כזו אלא כי פשוט לא ידענו. ידעתי רק שהכיוון הוא זה, אך ללא יכולת להבין איך עושים את זה. איך לטפל בנושא עיתונאי שאף אחד לא עסק בו.

בשבוע שעבר הפרויקט נגמר, ולשנינו הייתה תחושה שזה נס. סדרת סרטים בהפקה ובימוי של הקדוש ברוך הוא. זזנו הצידה כדי שדברים יקרו. איזה ריקוד עדין וחסר שליטה. ברגע שבו, מחוסר ברירה, העברנו סמכויות לבורא עולם, פתאום קרו דברים. קו דק שאם יכולתי לספר לכם היכן בדיוק הוא עובר, היה לנו את המתכון המושלם לחלוקת הסמכויות בין אדם לשמיים. בין ההשתדלות וההשגחה. בין המעש שלי למעשה שלו.

טיפים לדרך

איפה זה כתוב? איך יודעים? אם זה היה כתוב אז זה כבר לא היה אמיתי. זו נקודה פנימית בה אדם יודע בתוכו מתי הוא כוחני ומתי לא. מתי הוא באמת מאפשר ומתי הוא דוחק.

מהו הקו הדק הזה? איך לפחות נדע איך לגשת אליו? מתי נגמרת ההשתדלות ומתי השם נכנס לתמונה? למה תמיד זה מופיע כשיש חוסר אונים? אז הנה כמה רמזים שגיליתי, והם לחלוטין לא הנוסחה אבל בהחלט תחנות בדרך.

זה מתחיל ברצון. אתה באמת רוצה? אולי אתה רוצה עוד דברים ולא באמת את זה? השם רוצה לראות כמה אני רוצה.

אחר כך אפשר לשאול האם אתה יודע איך הדברים עומדים להתרחש. מצד אחד אתה יודע את סדר הפעולות. מצד שני אתה לא יודע כלום. השם אני חושב שאני צריך כך וכך, אבל אני מאוד פקוח עיניים לראות איך אתה רוצה שזה יקרה.

אפשר גם להתחיל בחוסר ידיעה. השם יתברך אני מאוד רוצה ל... (כל אחד ישלים) ואין לי מושג איך עושים את זה. בבקשה תראה לי. בבקשה תיקח אותי לשם, לחלום שלי, לרצון שלי, לשאיפות שלי.

כדאי לפתח את היכולת להמתין. לעשות בלי לעשות. ללמוד בלי ממש ללמוד. להיות כאן בעולם אבל להיות איתו שם כדי להיות כאן. מספיק מובן? גם לי לא ממש, אבל זה הכיוון.

מלכות שאין בה כלום

רבי נחמן מלמד שאדם תמיד צריך לשאול איה? איפה השם? בוא נקרא לו היכן שאנחנו. אם חשבנו שהנה הוא, אז כנראה שצריך לשאול שוב איפה הוא, אז הוא יקבל מקום חדש ושוב אנחנו נצטרך לפנות לו מקום ושוב ושוב... זה הריקוד של החיים.

תמיד עולה השאלה אז מה לעשות... ללמוד כל היום בלי לעבוד? לעבוד כל היום בלי ללמוד? הלוואי והייתה נוסחה בדוקה, זה מאוד תלוי איך אתה רוקד את זה. לכל יהודי יש מלכות. נתנו לנו סמכויות. כל אחד לפי בחינתו, ילדים, משפחה, ועוד נקודות של השפעה והנהגה. זאת אומרת שכן רוצים שנהיה משהו. ומצד שני רוצים שלא נתייחס להנהגה שלנו כאילו היא זאת שעשתה את הפעולה. דק מאוד.

יש רגע שבו אנחנו עומדים מול ייאוש, ניסינו הכל ולא הצלחנו. בדרך כלל אז אנחנו מכניסים את השם לתמונה. זה מעט מאוחר מדי להתחיל לרקוד לבד ואז להזמין אותו. אפשר לעשות את זה בתחילת הדרך.

דברי הנהג: תודה

ככה בין יאוש לחוסר ידיעה ופחד, ועם אמונה שלא יכול להיות שכל זה קורה כדי שניכשל, עברנו שנתיים. לבסוף זה קרה, ממש כמו נס. ככה עשרות פעולות בחיינו יכולות להיעשות. תוך כדי אמונה כל צעד הוא בדרך לאותו חלום, רק ממך מבקשים לא להפריע עם חוסר אמונה וחוסר רצון.

ביום האחרון לפני הצגת הפרויקט לפני מאות אנשים, נסעתי ו...הופ, שוטר על אופנוע מורה לי לעצור בצד. אווו, מה העיכוב הזה? טוב, רק שייגמר מהר. אבל השוטר לא ממהר. כותב במשך שתי דקות את הדו"ח, ואני שואל את השם מה עכשיו. כנראה שזה עוד ניסיון של עד כמה אני מאמין ורוצה ונותן להשם לנהל את העניינים. מה השם רוצה ממני עכשיו?

הבנתי. השוטר נוקש על החלון. קח את הדוח. ואז, אחרי החלטה גמורה להעביר על מידותיי, אני אומר לו "תודה אחי". מה אמרת? תודה? למה? "כי אני בדרך לטקס סיום הסדרה שהשם הפיק עבורי, ואני מלא תודה אליו, אז דו"ח תנועה אחד ישנה את הכל? לא. תודה!".

השוטר, מעט המום, כותב - דברי הנהג: תודה. חייכתי. הוא בטח חשב שאני הזוי. הסתכלתי על הדו"ח כמו ילד שמביא ציון מאה. תודה.

פורסם בעלון "קרוב אליך"