מדוע הפילוסופיה לא יכולה להגדיר את אלוקים?

רבים נותנים קרדיט רב מדי לפילוסופיה, אחרים פוחדים להתעסק בה, אך מעט מאוד אנשים יודעים על הטעות היסודית שבה: הנסיון האנושי הנואל של הפילוסופים להסביר מה הוא אלוקים.

התורה שללה את כל הפילוסופיה על רגל אחת, באומרה: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי, נאום ה', כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם" (ישעיהו נה, ח).

בדברה הראשונה של עשרת הדברות הוזהרנו שלא לנסות לדמיין ולהמחיש את אלוקים באף סוג של צורה המוכרת לנו במציאותנו האנושית: "אנוכי ה' אלוקיך... לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ..." (שמות פרק כ, ב-ה).

כאשר משה רבנו שואל לשמו של אלוקים, הוא יתברך אומר לו: "ויאמר אלוקים אל משה: 'אהיה אשר אהיה'" (שמות ג, יד). פסוק זה יש בו פירושים רבים (דרשות עמוקות העוסקות בהצלת ישראל, מידת הדין ומידת הרחמים), אך במבט ראשון לפי פשוטו המילולי, נראה שבא לומר כי אלוקים לא ניתן לאף סוג של תיאור אנושי. "אהיה אשר אהיה", כאילו אמר: "אני הוא מי שאני. אני הוא מי שתמיד הייתי. אין אף שם שיוכל לתאר את מהותי".

בבסיסו, כל 'שם' נועד לייצג באיזה שהוא אופן את מושא השם - את מי שפונים אליו, או כדי לתאר אותו, או כדי להציג אותו ולהפנות אליו. 'שם' יוצר הגדרה, זיהוי, או לפחות יוצר "תחום" מוכר - אני מפנה את אצבעי לבעל השם. ברם, לא ניתן להשוות את אלוקים לאף דבר אחר במציאות, וגם לא ניתן להצביע עליו כי אין לו יתברך אף תחום מוגדר (לא מקום כלשהו, ולא זמן כלשהו), לכן אין אף שם שיוכל לייצגו. הוא פשוט "הוא". הקדוש ברוך הוא. המקום.

"אהיה אשר יהיה" נשמע כמו אמירה על מה שלא ניתן לתיאור, כאשר הדבר היחיד שאפשר לומר עליו, שהוא ישנו, ותמיד היה וגם יהיה: היה הווה ויהיה.

"אהיה" מתאר תכונה של קיום תמידי. "אהיה אשר אהיה" יכול להתפרש כך: "אהיה לעד כפי שתמיד הייתי". אלוקים בלתי משתנה, לא תלוי בזמן מן הזמנים. יש כאן אמירה אחת על מהותו - שהיא מהות. ה'כלי יקר' פירש את הפסוק על דרך זו: "ויש אומרים, שמאמר אשר אהיה הוא נתינת טעם על שם אהיה, כי לכך אני נקרא בשם אהיה לפי שאני אהיה והוה בכל הזמנים בעבר ובהוה ובעתיד, לכך אמר כה תאמר אהיה שלחני... כי לפי ששם אהיה נגזר מלשון הויה ומורה על נצחיותו כי הוא ית' היה הוה ויהיה ע"כ אמר זה שמי לעולם, ר"ל זה שמי מורה שאני לעולם ר"ל מן העולם ועד העולם מציאותי שוה, וזה זכרי לדור דור".

הפילוסופים היוונים סברו שהם מבינים את הא-ל באמצעות המתמטיקה. הם כינו את הא-ל בשם "לוגוס" (שכל) ותיארו אותו בתור כח עליון או "סיבה" אשר מעצבת את העולם ונותנת לו את צורתו ההרמונית כמו חוק טבע. המילה "צורה" בכתבי היוונים תיארה לעתים קרובות את הא-ל הבלתי-נראה שמנהיג את היקום ומעצב את חומריו.

הפילוסופים היוונים טעו לפרש את הא-ל כמין כח-טבע רוחני המגדיר את הגיונו של העולם; הם חשבו שהעולם (החומר) והא-ל (הצורה) מתקיימים במין איזו הרמוניה מתמטית של חומר ורוח.

הרמב"ם נלחם בפילוסופיה השקרית הזו; את כל חלק א' במורה נבוכים הקדיש למטרה זו, להרחיק מן הא-ל יתברך כל סוג של הגדרה אנושית (לימודו נקרא בשם "שלילת התארים").

הפילוסופים צימצמו את הא-ל בתוך ממלכת ההגיון האנושי, ושגו לחשוב שהם תופסים אותו. מסיבה זו גם חשבו שהעולם קדמון (קיים מנצח נצחים ללא התחלה בזמן), כי לא יכלו להכיל בשכלם את האפשרות העל-טבעית של א-ל רוחני היוצר יש-מאין מציאות חומרית. מתוך שחשבו שהם מבינים בשכלם את הא-ל, "החליטו" מה הא-ל יכול ולא יכול לעשות בעולמו...

(צילום: shutterstock)

הם טעו טעות חריפה כאשר נתנו קרדיט רב מדי לשכלם. הפילוסופים טעו לא רק במסקנות על יכולת הא-ל ורצונו, אלא גם במסקנות חומריות על טבע העולם. רק במאה השנים האחרונות התגלה שהיקום מתרחב, הגלקסיות מתרחקות אלה מאלה, מה שמוכיח שכל המציאות החומרית כולה התחילה בזמן, ונבראה יש מאין כדברי הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א, א). הפילוסופים טעו, פעם אחר פעם התברר שהמציאות גדולה יותר מכל דמיון וכל "שכל".

בכל הדורות היו מלומדים שהתנגדו לפילוסופיה בדיוק מסיבה זו, בגלל הנסיון לצמצם את הא-ל להגדרות שכליות. הם אמרו שגאוות הפילוסופים היתה בהפיכת שכלם לעיקר, וכי הפילוסופים היוונים התעלמו מרגשות רוחניים נעלים ובלתי ניתנים למדידה שכלית, כמו אהבה ותפילה, אשר מתאפשרים בשל חיבור רגשי עמוק בין הנשמה הרוחנית ליוצרה, רגש ממנו התעלמו הפילוסופים כי לא יכלו להגדירו בשכלם הלוגי היבש.

עד היום אני נתקל במשכילים שמנסים לפרש את הא-ל בתור שכל. הם אינם מבחינים בכך שהנסיון להגדיר את הא-ל בתור "כח שכלי", מתמטיקה" או "לוגיקה" של היקום, גם הם סוג של הגשמה והאנשה של הא-ל. צריך להודות שאפילו הפילוסוף הגדול ביותר הוא רק אדם, ואינו להכיל את אלוקיו בשכלו האנושי המצומצם.

ראו עוד במאמרי "האם האלוקות דומה למחשב או חוק טבע חסר-רגש?"

האם לקב"ה יש רצונות?

https://www.hidabroot.org/article/218147

https://www.hidabroot.org/article/216676

יהודים מתחברים לקב"ה בלבם, ולא רק בשכלם: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד, לט).

לאחר הידיעה מגיעה אמונת הלב, זו היא חוויה של מושגים מופשטים שהם מעבר ללוגיקה, כמו אהבה ורחמים, "רצון הטוב להטיב", מושגים שהגיון חומרני לא יוכל להסביר, אך היהודי מסוגל להרגישם באמצעות לבו ונשמתו - את אהבת ה' וקרבתו הרוחנית.

כמובן, צריך לדעת לשלב בין השכל לבין הלב. מי שיהפוך את הלב לעיקר עלול להיגרר לקיצוניות השנייה עד שייאבד את שכלו. הנזירים הגויים נהגו להחשיב כל כך את רגשותיהם עד שנטשו את העיסוק בהגיון והלימוד, זלזלו בהם, ואיבדו את שכלם במדיטציות ותעניות.

מצד אחד, לא ניתן להתחמק מן השכל המשיג ידיעה רציונלית על מציאות הא-ל ("וידעת היום"), אך מצד שני רואים שהשכל לבדו אינו מספיק כדי להגדיר את אהבת הא-ל ותחושת הוויתו הנוגעת בנשמתנו ("והשבות אל לבבך"). השילוב הנכון ביניהם הוא חוכמת היהדות.

האמת צריכה להאמר, שאלוקים גדול מן השכל, וגדול מן הרגש, ומכל מושג אנושי שנוכל לתאר. עם זאת, עובדת היותנו מוגבלים אינה אומרת שאנו עיוורים. כשם שהא-ל נתן לנו עיניים לראות את העולם, כך הוא יתברך נתן לנו את עיני השכל ועיני הלב המאפשר לנו להשיג הכרה קטנה אך אמתית של מציאותו.

עם זאת, אל לנו לשכוח את העובדה שאנו קצרי-ראייה. עלינו לזכור להכיר במוגבלות שכלנו, וגם במוגבלות לבנו. פילוסופים רבים טעו כשניסו להיכנס לפירושים עמוקים מדי של מציאות הא-ל בשכלם המצומצם, ואחרים טעו כשהתמסרו יותר מדי לביטול השכל.

אין השכל יכול להיכנס לממלכת הלב, ולא להיפך, אך שניהם יחד משיגים ידיעה על מציאות הא-ל שגבוהה מן הכול.

לכן הייתי אומר, כי עצם ההכרה במי שגדול מן הכול, ואינו מוכל בשום הגדרה, היא הדבר הקרוב ביותר "להבין" את מציאות השם יתברך. לכך עלינו לשאוף: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש: שיבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ד)