עוד כפית אחת ואת מקבלת סוכריה

עוד כפית אחת ותקבלי סוכרייה!".

" אווירון, אווירון. פה גדול, פה גדול. נו, נו, מהר, מהר".

" אם תאכלי הכל נלך לגינה".

הרבה  פעמים אנחנו מוצאות את עצמינו משדלות ומתחננות לילדינו שיאכלו. שחס ושלום לא יישארו רעבים.

אבל כל השכנועים וכל הפרסים וההבטחות לא תמיד עוזרים. מדוע?

הרי אתמול מירי שלי הסכימה לאכל את כל העוף ואח"כ ירדנו לגינה, מה קרה שהיום היא לא רוצה?! אולי נמאס לה מהעוף הזה? אולי כדאי להכין שניצלים? ודני אוהב רק את הפסטה. האוכל שלו זה רק פחמימה. מה אעשה?! אני צריכה למצוא פתרון להכניס לו מנת חלבונים אחת ליום לפחות.

יואב אוהב רק את הקציצות עם הרוטב האדום, איך לא נמאס לו מזה? טוב, לפחות הוא אוכל משהו...

ואת מוצאת את עצמך מכינה כל יום כמה סירים של אוכל כדי להשביע לא רק את רעבונם של ילדייך המתוקים, אלא גם את רצונם.

אך למה הם לא מרוצים? ולמה הם לא אוכלים?

זה ממש מתסכל. את מסכימה עם זה שאולי זה לא חינוכי לעשות כך, אך רגש של אמא... מה אפשר לעשות, לתת לו ללכת לישון בלי אוכל? זה לא נשמע לך הגיוני.

ולמה הסוכרייה והפרסים כבר לא מועילים?

ילדים לא צריכים שיגידו להם מה לאכול וכמה לאכול. ילד אוכל מה שהגוף שלו צריך, וזקוק לטבעיות, בלי התערבויות שלנו.

עלינו להוריד את רמת הלחץ וההתעסקות עם האוכל. להימנע מכעס, מהבטחת הבטחות וממתן פרסים, ולתת לילד להיות זה שמחליט אם יאכל ומה יאכל. עלינו ההורים לסמוך על מנגנון הרעב ותחושת השובע הטבעיים של הילד, ולסמוך עליו שיאכל כשיהיה רעב.

החלטת ההורים היא מתי הוא זמן האוכל, ומה אוכלים היום (כמובן שאם את יודעת שילדייך אוהבים אוכל מסוים, וזה נח לך – הכיני להם ותשמחי אותם באוכל שהם אוהבים. אך אם זו מתחילה להיות משימה בלתי אפשרית כי כל אחד אוהב משהו אחר, הכיני מה שנראה לך, והילד יחליט בעצמו מה ירצה לאכול ממה שיש בתפריט באותו היום – אם זה החלבונים, הפחמימה או הירקות).

ככל שנכבד את החלטתו של הילד אם רוצה לאכול או לא, נגרום לפחות ריאקציה סביב האוכל, וממילא לילד תהיה בחירה להחליט  אם הוא רוצה ומה הוא רוצה לאכול.

גם הרב גרשון אדלשטיין אומר בחוברת "דרכי החיזוק": "כך הוא טבע הילד בכל העניינים, כמו שידוע שאם רוצים שהילד יאכל ודורשים ממנו לאכול בכפיה, או שהוא מרגיש שרימו אותו ודחפו לו את האוכל בהיסח הדעת, זה גורם שהוא לא רוצה לאכול, ולפעמים הוא מקיא את מה שאכל. אבל אם לא מבקשים ממנו שיאכל – הוא מעצמו אוכל הרבה לשובע, עד שלפעמים צריכים למנוע אותו שלא יאכל יותר מידי, שזה מזיק לבריאות. כי באמת יש תאוות אכילה, והאוכל הוא טעים, אלא שאם מכריחים אותו לאכול – זה משניא עליו וגורם שיעשה דווקא להיפך".

החליטי שאת משחררת, מפסיקה להתאמץ ונותנת לילדים להסתדר עם מה שיש. יש סיכוי שלפעמים הם יישארו רעבים, אך מצד שני יש סיכוי שדרך כך הם יבינו שלא תמיד החיים מתאימים את עצמם אליהם, אלא שלפעמים עליהם להתאים את עצמם לחיים, למציאות. בכך הרווחת שגם לימדת אותם להיות אחראיים ולהחליט בעצמם, וגם הם יאכלו הרבה יותר טוב ממה שאכלו קודם.

בהצלחה!                       

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il