הציע לגנבים לגשת אל הרכב היוקרתי של שכנו כדי להציל את רכבו

ראובן ושמעון שכנים בווילה משותפת, ויש להם חניון רכב מקורה ונעול, בו הם מחנים את מכוניותיהם המפוארות.

לילה אחד, ארבו שני שודדים לראובן, וכשנכנס לחניון - התנפלו עליו ושדדו את מכוניתו.

בצר לו - אמר להם: "עד שאתם לוקחים את מכוניתי, ששווה רק מאה אלף שקל - יש כאן מכונית הרבה יותר טובה וחדישה, של שכני, ששווייה כפול... כדאי שתיקחו אותה במקום את שלי".

"רעיון מצויין - הגיבו השודדים - כעת ניקח את שלו וגם את שלך...".

השודדים הצליחו לפרוץ גם את מכוניתו של שמעון, ויצאו מהחניון בדהרה, עם שתי המכוניות.

נוּ, כולנו בטוחים, שראובן ה'מוסר' הינו רשע מרושע. אך מסתבר שהוא אינו רשע ולא מרושע... הבה נשמע את נימוקו של ראובן למסירת רכבו של שכנו לשודדים:

"לא עלה בדעתי לרגע למסור את רכבו של חברי תחת רכבי, אלא, שמאחר ולמכונית של שמעון מחובר 'איתוראן' (שהוא מכשיר המודיע על מיקומו המדוייק של הרכב על ידי תשדורת לוויינית), חשבתי בליבי, שכדאי יותר שיקחו לעת עתה את מכוניתו, עד שהמשטרה תעלה על עקבותיהם...

ואכן, לא חלפו שעות רבות, והמשטרה איתרה, בעזרת האיתוראן, את השודדים, ממש לפני הגעתם לעיר עזה... בסייעתא דשמיא שתי המכוניות חזרו אלינו.

בתחילה שמחתי בליבי על התושייה במסירת רכבו של שכני, אך כעת התעוררו אצלי נקיפות מצפון - שמא לא נהגתי כדין...

נשאלת השאלה - האם לאור הנסיבות היה מותר לי למסור את רכבו של שמעון? ואם היה אסור לנהוג כן, כיצד עלי לתקן חטא זה?"

השיב מו"ר שליט"א:

בוודאי שהיה אסור לראובן למסור לגנבים את רכבו של שמעון, כדי להציל את עצמו בממון חבירו. והגם שלבסוף רכבו של שמעון הוחזר בשלמות, מכל מקום היה סיכוי רב שלא היה חוזר, וברור שלראובן היה אסור למסור את הרכב ולסמוך על כך שהמשטרה תאתר את הגנבים ותשיב את הרכב, (וכפי שראינו שרק בדרך נס נתפסו הגנבים ממש לפני כניסתם לעזה).

מובן מאיליו, שראובן חייב לשלם את מלוא הפסד הוצאות הדלק שנגרמו לשמעון מחמת מסירת רכבו, כי המציל עצמו (אפילו את נפשו) על ידי מסירת ממון חבירו, חייב לשלם לחבירו את כל הפסדיו (כמבואר בשו"ע חו"מ סי' שפ"ח ס"ב).

והוספנו לומר לראובן, שהיות ועל ידי מסירת הרכב נהנה ממכשיר האיתוראן שהתקין שמעון והוציא עליו הוצאות, ראוי אפוא שישלם מעט עבור הנאה זו, באופן שישתתף בשליש מדמי התקנת האיתוראן. (יעויין בתוס' בב"ק ק"א. ד"ה או דילמא, שחיוב נהנה שייך דווקא כשנהנה על ידי מעשיו, או על ידי מעשה בהמתו, או בהנאת גופו. ובענייננו הרי נהנה על ידי מעשיו, כי מסר לשודדים את מכונית חבירו. ויעויין ב'אור גדול' (הל' יסודי התורה פ"ה) שבהבריח הוא עצמו ארי מלפניו על ידי ממונו של חבירו שפיר חייב מטעם הנאתו. אכן אם נבוא לחייבו מן הדין, עדיין יש לטעון שהאיתוראן אינו עומד לשכירות או מכירה, וממילא ראובן אינו צריך לשלם את דמיו, אך בכל זאת אמרנו שראוי שישלם סכום מסויים עבור הנאת הצלת מכוניתו).

לסיכום: לראובן היה אסור למסור לגנבים את רכבו של שכנו. וראוי שישלם לשכנו שליש מדמי התקנת האיתוראן.  

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.