תענית אסתר: מדוע צמים, ומי פטור מהצום?

טעם התענית

ברוב רחמיו וחסדיו של השם יתברך עלינו, ביטל את גזרתו של המן הרשע, ששלח אגרות למאה ועשרים ושבע מדינות, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בשלשה עשר לחודש אדר. בעקבות ביטול הגזרה, נשלחו אגרות שניות ליהודים שייקהלו באותו יום, לעמוד על נפשם מפני אויביהם ולהרוג בשונאיהם, והיו זקוקים לרחמי שמים מרובים, לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם, ועמדו בתפילה ובתחנונים ובתענית באותו יום, כשם שעשה משה רבנו ביום שנלחמו ישראל בעמלק, וגבר ישראל. והשם יתברך שמע את תחינתם, וקיים בהם "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", והרגו בהם שבעים וחמשה אלף איש, מלבד מה שהרגו בשושן, ושום יהודי לא נהרג, כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. וזכר לנס זה שנעשה לעם ישראל בתענית, נהגו להתענות בכל שנה ושנה ביום זה, י"ג באדר. וצום זה נקרא: "תענית אסתר". (לז)

הקדמת התענית

כשחל י"ג באדר בשבת, מקדימים להתענות ביום חמישי י"א באדר.

אף על פי ששאר תעניות שחלו בשבת, כמו שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, דוחים את התענית ליום ראשון, בתענית אסתר מקדימים, מכיון שכל התעניות נתקנו מחמת פורענויות שהיו, כמאורעות חורבן בית המקדש וכדומה, וכלל בידינו שאין מקדימים פורענות, אבל תענית אסתר שאינה זכר לפורענות, אפשר להקדימה. ועוד, כי לא שייך לדחות את התענית ליום ראשון, שהוא יום פורים - יום משתה ושמחה, שאסור להתענות בו. (לז)

ומה שמקדימים ליום חמישי ולא ליום שישי, על פי מדרש תנחומא שכתב, אם חל י"ד באדר להיות ביום ראשון, אסור להתענות בערב שבת, אלא מקדימים ומתענים ביום חמישי, כי עיקר התענית בסליחות ותחנונים, ויבואו להימנע מכבוד השבת, וכבוד השבת עדיף יותר מאלף תעניות, שכבוד שבת מן התורה, והתענית מדרבנן, ויבוא כבוד שבת של תורה וידחה תענית מדרבנן. ובשאילתות דרב אחאי גאון כתב, בראשונה היו מקדימים להתענות תענית אסתר בערב שבת, אלא שערב שבת בבבל הוא יום השוק, וכשהיו מתענים באותו יום ומרבים בסליחות ותחנונים כשאר תעניות ציבור, ביציאתם מבית הכנסת כבר פסקה רגל מן השוק, והעם שהיו צריכים לקנות צרכי שבת, לא היו מוצאים, ולכן תקנו לדחות התענית ממקומו, ולהקדימו ליום חמישי, שלא יתמעט כבוד השבת, ומאותה תקנה ואילך נהגו הכל להקדים ביום חמישי. (מב)

החייבים והפטורים מהתענית

חובת התענית

חובה על כל אדם בריא להתענות, האנשים מגיל 13 שנה, והנשים מגיל 12. (מב)

חולה

מי שחולה פטור מלהתענות, ואף לא רשאי להחמיר על עצמו. וכן אדם שנתקף בחולשה יתירה או זקן מופלג שתש כוחו, פטור מלהתענות. ומי שמצטער מכאבי עיניים, פטור מלהתענות, אך כאשר יבריא, ישלים את תעניתו לאחר פורים. ואמנם אם אכל על פי פקודת רופא, אינו צריך להשלים את התענית. (לט)

מעוברת

נשים מעוברות פטורות מלהתענות, אף אם אינן מצטערות מהתענית. ומעוברת, היינו משלושה חדשים ומעלה. ומכל מקום, אם סובלת מהקאות ומחושים או חולשה רבה, אף קודם לכן פטורה מלהתענות. ויש מקילים לכל מעוברת, כל שנודע לה על ידי בדיקה רפואית שהיא בהריון. (לז. סנסן ליאיר עמוד קמה)

יולדת או מפלת

היולדת או אשה שהפילה, פטורה מלהתענות עד עשרים וארבע חודש [שנתיים] מהלידה. ויש לציין שקולא זו היא רק בתענית אסתר, אבל בשאר תעניות עד שלושים יום היא פטורה, ולאחר מכן, אם היא מניקה בפועל, היא פטורה. ואם אינה מניקה, תתחיל להתענות, ואם תרגיש חולשה יתירה, רשאית לאכול. כמבואר בחוברת "ארבע התעניות בהלכה ובאגדה". (לח)

מזל טוב

חתן וכלה, בתוך שבעת ימי המשתה, פטורים מלהתענות. וכן שלושה בעלי ברית: אבי הבן, הסנדק והמוהל, פטורים מלהתענות, ואינם רשאים להחמיר על עצמם, כיון שיום טוב שלהם הוא. ואמנם, בשאר התעניות שחלו בזמנן, הם חייבים להתענות. וטעם ההבדל בין שאר תעניות לתענית אסתר, כי שאר תעניות הן משום אבלות על חורבן בית המקדש וירושלים, לכן האבלות של כלל ישראל דוחה את השמחה של יחיד שהוא החתן או בעל הברית. גם הלוא החתן בעצמו אומר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", על כן עליו להשתתף בתענית על חורבן ירושלים. לא כן בתענית אסתר, שאינה משום אבלות אלא אדרבה זכר לנס שהרגו באויביהם ביום התענית כנ"ל, על כן ביום שמחתו אין ענין לצערו שיתענה.] (מב)

קריאת התורה בתענית

רוב מנין

אין מוציאים ספר תורה בשחרית ובמנחה, אלא אם ישנם לפחות ששה אנשים מתענים, ושאר המנין חולים ואינם יכולים להתענות, או שהם בעלי שמחה שהתירו להם לאכול ביום תענית דחוי. אבל אם אין ששה מתענים, או שארבעה האחרים שאינם מתענים הם בריאים, אך מחמת שהתענית קלה בעיניהם, מזלזלים הם בה ולא מתענים, אזי בימי שני וחמישי, בשחרית בלבד ולא במנחה - יוציאו ספר תורה ויקראו בפרשת השבוע. ובשאר הימים - לא יוציאו ספר תורה כלל. (מד. ח"ע ארבע תעניות עח, פ, פה, קי, קיג)

קורא מתענה

טוב להדר שגם הקורא בתורה יהיה מי שמתענה. אך אם אין קורא בתורה בקי אלא מי שאינו מתענה, רשאי לקרוא להם לכתחילה. מפני שאין הקריאה בתורה להוציא ידי חובה את האחרים כקריאת מגילה, פרשת זכור וכיוצא, שנצריך שיהיה אדם המחויב בדבר, אלא בקריאת התורה הענין הוא רק להשמיע לציבור, לכן די ששומעים אף ממי שאינו מתענה. (ח"ע קו)

עולה מתענה

אין להעלות לספר תורה אלא מי שמתענה דווקא. ואפילו אם קראוהו בשמו, יתנצל שאינו חש בטוב ואינו מתענה ויעלה אחר במקומו, כי יש בזה חשש ברכות לבטלה. אולם אם חלה התענית ביום שני או חמישי, שבלאו הכי קוראים בתורה בשחרית, רשאים להעלות בשחרית בלבד אדם שאינו מתענה. (מה. ח"ע נז, קח, קי, קיב)

לאור האמור, כהן או לוי או אדם עשיר שתומך בלומדי התורה, שפטור מהתענית מחמת חולי או שמחה, מעלים אותו לכתחילה בשחרית ביום שני או חמישי.

אם חלה התענית בשאר ימי השבוע או בימי שני וחמישי במנחה, ויש רק כהן אחד ואינו מתענה, טוב שיצא הכהן מבית הכנסת ויעלה ישראל במקומו. ואם לא נוח לו לצאת, או שהמנין מצומצם, יאמרו "אף על פי שיש כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן". והוא הדין אם יש לוי אחד שאינו מתענה, יקרא הכהן פעמיים במקום הלוי, וטוב שיצא הלוי מבית הכנסת כנ"ל. (סימן תקסו ס"ו. ח"ע קח)

והטעם שאין הכרח שיצאו הכהן או הלוי, כי הסיבה שראוי היה לצאת, כדי שלא יאמרו שיש בו חשש פסול כהונה, ולכן אינו עולה לעליית כהן, אבל בזמנינו שירדה חולשה לעולם ורבים יודעים שיש לחשוש שכהן זה אינו עולה מחמת שאינו חש בטוב ולא יכול להתענות, אין חשש שיאמרו שהוא פגום. והרי זה דומה למה שפסק מרן (סימן סו ס"ד): כהן הנמצא בקריאת שמע וברכותיה וקראוהו לעלות לתורה, לא יעלה. כי כל הסיבה שאמרו חז"ל להקדים את הכהן היא משום כבוד כהונתו, ולכן דוקא שכשהוא פנוי ומקדימים אחר בפניו, נמצאו מקילים בכבוד הכהונה, אבל כהן זה שאינו יכול לעלות מחמת שעסוק בקריאת שמע, אין כאן הקלה בכהונתו. וכאן גם כן, כולם יודעים שאין עולים לספר תורה אלא מי שמתענה. (ח"ע קח)

בעלי שמחה

בעלי שמחה שהתירו להם לאכול ביום התענית, לא יעלו לספר תורה אפילו בשחרית שעדין לא טעמו כלום, כיון שבדעתם לאכול במשך היום. אולם אם חלה התענית בימי שני וחמישי בשחרית, כבר בארנו לעיל שרשאים לעלות לכתחילה. (ח"ע קי)

יום השנה

מי שיום פקודת השנה של אביו או אמו חל ביום התענית, וחשקה נפשו מאוד לעלות לספר תורה לעילוי נשמתם, אך הוא חולה ואינו מתענה, יש לייעץ לו לאכול ולשתות בשיעורים מעט מעט, כדלהלן: יאכל 30 גרם, ולאחר 10 דקות עוד 30 גרם, וכן הלאה כפי צרכו. וכמו כן, ישתה מים במידה עד 35 גרם, וישהה כמה שניות וישתה שוב עד 35 גרם, ושוב ישהה מעט וישתה כפי צורכו, וכנזכר לעיל. ובאופן זה יוכל לעלות לספר תורה בין בשחרית בין במנחה, בין בשני וחמישי ובין בשאר הימים. שכל עוד שלא אכל ושתה כמות המיישבת דעתו של אדם, נחשב לו שמתענה. ויש מחמירים שלא לאכול בכל אכילה יותר מ-25 גרם, ויפסיק בין אכילה לאכילה כנ"ל. (ח"ע קיא)

עננו בחזרת הש"צ

אם אין ששה מתענים, לא יאמר השליח ציבור 'עננו' בחזרת התפילה של שחרית ומנחה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו', אלא בברכת 'שומע תפילה'. (מד)