פרשת תרומה: ילד של אבא

העם היהודי לדורותיו מתפלל לבוראו מכל נקודה בעולם כשהוא מכוון כלפי ארץ ישראל, ואם אפשרי – כלפי קודש הקודשים. כך נפסק להלכה: "בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל. ויכוון גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בארץ ישראל, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוון גם למקדש ולבית קדשי הקדשים. היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוון גם כן לבית קדשי הקדשים" (שולחן ערוך, אורח חיים צ"ד, א').

מה מיוחד בקודש הקודשים, עד כדי כך שכל התפילות עוברות דרכו?

בקודש הקודשים היה מונח ארון העדות (ארון עץ מצופה זהב, דומה לתיבה, סגור מכל צדדיו עם פתח מלמעלה). בתוך הארון היו מונחים הלוחות השניים שהוריד משה רבנו, כשעליהם חרוטות עשרת הדברות. בארון היו מונחים גם שברי הלוחות הראשונים, אותם שבר משה כשירד מן ההר וראה את בני ישראל סביב עגל הזהב. בנוסף, היה מונח בצדו ספר תורה מקורי שכתב משה. על הארון מלמעלה הייתה "כפורת" – מכסה שסגר את הארון מלמעלה. על הכפורת היו שני "כרובים" עשויים זהב – דמויות בעלות כנפיים, מעין מלאכים, פניהם פונים האחד מול השני וכנפיהם מופנות כלפי מעלה - "סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כ"ה, כ').

לכרובים היה תפקיד חשוב מאוד, כפי שאמר אלוקים למשה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, כ"ב). קולו של הבורא נשמע מבין שני הכרובים, ובעצם משם יצאה התורה כולה לעם ישראל. רש"י מפרט: "משה היה נכנס למשכן, וכיוון שבא בתוך הפתח, קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד".

מה מסמלים הכרובים, ומדוע היהודי בתפילתו אמור לזכור את הרעיון שהם נושאים?  

ישנן שלוש שיטות עיקריות מה הייתה צורתם של הכרובים.

שיטת הרמב"ן: הכרובים הם אחת מקבוצות המלאכים, שתפקידם להיות "מרכבה" להשם. השם כביכול רוכב על הכרוב (כרוב – רוכב, אותן אותיות). הכרובים בקודש הקודשים סימלו את המציאות שהשם נוכח שם, ולכן דווקא משם השם מדבר עם משה. מדוע דווקא שם השם נוכח? כי שם היו לוחות הברית וכפי שאמר הרמב"ן: "בעבור שהוא על ארון העדות". שם נמצאת התורה. התורה נותנת את הכוח למלאכים/לכרובים "לשאת ולהרכיב" את השם.

שיטת רבינו בחיי היא, שהכרובים היו בדמות זכר ונקבה. שיטתו מבוססת על דברי התלמוד: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן, ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא, נ"ד ע"א). רש"י שם מבאר: "הכרובים מדובקין זה בזה ואחוזין ומחבקין זה את זה כזכר החובק את הנקבה".

רש"י על התורה מביא את דברי המדרש: "כרובים – דמות פרצוף תינוק להם". פני הכרובים היו כפני תינוקות (תינוק משמעו גיל צעיר).

שיטת הרמב"ן מובנת. בקודש הקודשים היה את התורה ואת המלאכים, סימן לבני ישראל שהתורה היא המאחדת והמקשרת בין בני ישראל לבורא עולם, כאמור. אולם מה ההסבר של שתי השיטות הנוספות? מה ההיגיון שבקודש הקודשים יהיו דמויות של זכר ונקבה חבוקים? ומה ההסבר לכך שפניהם כפני תינוקות? מדוע בתוך קודש הקודשים, המקום אליו עם ישראל נושא את עיניו, יש דמויות תינוק?

התורה והמצוות, הם הדרך להגיע למצב של אהבת השם ולקשר בין האדם לבוראו. לכן אומר הרמב"ן, שהכרובים וארון הברית מסמלים את הקשר בין העם לבורא עולם, וכמבואר. ישנו קשר נוסף בין אדם לבוראו, קשר של אהבה עזה שאיננה תלויה בדבר – קשר של הורה ותינוק. תינוק או נער צעיר, לא משנה כיצד הוא מתנהג ומה הוא אומר, תמיד יהיה קשור לאביו ולאמו. בין התינוק להורה קיים קשר פנימי עמוק, מובנה ומהותי, ללא תלות בשום דבר אחר.

במקום הכי קדוש לעם ישראל, יש סמל של תינוק, ואליו עם ישראל נושא את עיניו כדי להזכיר לעצמו, אולי התרחקנו מהתורה, אבל אנחנו עדיין תינוקות של השם. מעל לתורה המונחת בארון, יש את הממד הנוסף הזה – קשר בין אב לבנו שתמיד יהיה קיים.

רבינו בחיי לומד מפסוק ביחזקאל, שדמות אחת של הכרובים הייתה דמות של אדם גדול ואילו הדמות השנייה של תינוק/נער צעיר, סמל מדהים של הקשר האבהי בין בורא עולם לעמו.

ברגעים הנוראים של החורבן, השם הראה לנו רמז מלא עוצמה, שמעניק לנו את הכוח לשרוד ולצמוח באלפיים שנות גלות. היינו עשויים לחשוב, שבאותם רגעים קשים בהם בית השם עולה בלהבות, התפוגגה לה האהבה וקיר של פלדה חוצץ בין השם לעמו. אך לא. התלמוד מספר, שכאשר פרצו הרומאים לבית המקדש, הם קרעו את הפרוכת ופרצו לבית קודש הקודשים, ומול עיניהם הם ראו את הכרובים חבוקים זה בזה: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורים זה בזה, הוציאום לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתם ברכה וקללתם קללה, יעסקו בדברים הללו?" (יומא נ"ד ע"ב).

הרומאים פספסו את הנקודה. התמונה הזאת, החיבוק הזה של הדמויות עם פני התינוק הוא מקור העוצמה של עם ישראל. לפני שיצאנו לדרך הארוכה של הגלות, הקדוש ברוך הוא הוכיח לנו שהוא עומד כל הזמן ברקע. הוא לא נטש אותנו, הוא חיבק אותנו ואמר: אנחנו לא הולכים להיפרד, אתם רק יוצאים למשימה חדשה. עד עכשיו עבדנו בדרך אחת, ומעכשיו העבודה תהיה שונה. נכון, בדרך יהיו כאבים ומשברים, אולם אנחנו יחד.

אבא תמיד נשאר אבא, וילד תמיד נשאר ילד.

זהו כוחו של פני התינוק שבכרובים. ילד קשור תמיד לאבא ואבא משתוקק תמיד לראות את הילד.

כשיהודי מתפלל, הוא מכוון את גופו לקדש הקודשים, והוא מדמה עצמו לתינוק המתרפק על ברכי אביו, ביודעו שלא משנה מה יהיה, הוא תמיד ילד של אבא.