סיון רהב מאיר על פרשת תרומה: התורה של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל

בתחילת השבוע מלאה שנה לפטירת הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון. מי שהכיר יודע את גודל האבדה. בשנה האחרונה בעלי ואני כותבים ספר על הרב. יש בהחלט מכנה משותף למאות הסיפורים שכבר אספנו: שילוב מיוחד של גדלות בתורה וגדלות בחסד. אדם שהיה תלמיד-חכם עצום, וסבלן ומאיר-פנים עצום. איך זה הולך ביחד? איך אפשר לשבת שעות ולעזור ולהקשיב לצרות של כולם, וגם להשקיע שעות בלימוד תורה? הרי הזמן הוא מוגבל. הנה סיפור על הרב של הרב, שאולי יעזור לנו להבין וגם ליישם.

החזון אי"ש היה רבו של הרב אדלשטיין. לפני עשרות שנים, נהגו שני צעירים ירושלמים להגיע ללמוד איתו מדי יום בבני ברק. עם הזמן, ירושלמים רבים החלו לשלוח איתם פתקים עם שאלות לחזון אי"ש. יום אחד, אחד הצעירים התנצל בפני הרב על הזמן היקר שהם גוזלים ממנו בהצגת הפתקים והשאלות, זמן שבו היה יכול ללמוד. תשובת החזון אי"ש הייתה מפתיעה: המענה על השאלות לא פוגע בלימוד התורה, אלא משביח אותו. ההצלחה בלימוד התורה, הוא אמר, אינה מגיעה מאותו מקור של חוכמות אחרות. זה לא רק עניין של השקעת זמן, זה תלוי בנשמתו של הלומד. ככל שהאדם משתדל להיטיב עם חברו, הוא מרחיב את נשמתו, את כלי הקיבול של התורה, וכך הוא מסוגל אחר כך לקלוט ולהכיל יותר את התורה עצמה. הרב אדלשטיין יישם את התובנה העמוקה הזו יום-יום, שעה-שעה.

לזכרו.

את לא רק אשתו של השליח

את התמונה המפורסמת של כל שליחי חב"ד ביחד בכנס השנתי רבים כבר מכירים, אבל לפני כמה שעות נשלחה אלי בפעם הראשונה תמונה ששווה הרבה יותר מאלף מילים: כ-2,000 שליחות חב"ד בפריים אחד, בכינוס השנתי שלהן בניו יורק. וכך כתבה לי הלילה אחת מהנשים שכאן בתמונה: "הרבי מלובביץ' תמיד אמר: אני לא רוצה רק ליצור חסידים, אני רוצה ליצור מנהיגים. לכן הוא שלח שליחים לשנות את העולם, להגיע למיליוני בני אדם. לנשים הוא נהג לומר: אתן לא 'אשתו של השליח', אתן שליחות בעצמכן. כל אחת כאן בתמונה מלמדת, מנהלת פרויקטים של חסד ושל תורה, מארחת אורחים מכל העולם, מנהלת בית חב"ד, ומגדלת ילדים שגם הם לא 'ילדים של שליחים' אלא שליחים בפני עצמם. המפגש הזה הוא ההזדמנות היחידה שלי בשנה לראות נשים שנראות כמוני. להטעין את הבטריה, לפני החזרה למקום השליחות הרחוק. דיברנו כאן על כך שהתמונה צולמה בפרשת 'תרומה'. כתוב בפרשה 'וייקחו לי תרומה' וזו קריאה לכל אחד מאיתנו לתרום מהלב, לצאת מעצמו, בנדיבות, בהתנדבות, מעל ומעבר. אנחנו מנסות".

האדם

משהו פה נראה מוזר: כ-30 פסוקים בלבד מקדישה התורה לבריאת העולם, בפרשת "בראשית", אבל החל מהשבוע, בפרשת "תרומה", תקדיש התורה יותר מ-400 פסוקים לתיאור בניית המשכן במדבר. יש פה פער עצום: יצירתו של הקוסמוס כולו, וכל הצמחים והחיות ותופעות הטבע וגם האדם – הכול מתואר בקצרה. לעומת זאת, המצוות המפורטות והמדויקות של הבנייה, התפירה וההקמה של המרכז הרוחני של העם – מתוארות באריכות. מה הסיבה לפער הזה? פרשנינו מסבירים שיש בעולם ספרי מדע או מחשבה על היקום, יש אלבומי תמונות ומחקר, אבל לספר הספרים יש תכלית אחרת – האדם. מטרתו – כפי שניסחה זאת פרופ' נחמה ליבוביץ' – היא "למען דעת האדם את מקומו בעולם". התורה מתעכבת פחות על תיאור העולם, ויותר על מה האדם אמור לעשות בתוכו. היא כותבת פחות על בריאת העולם, ויותר על תיקון העולם.

המלצות מסוג אחר

"ולנטיינז דיי" ושאר "ימי אהבה" הופכים לחגיגת פרסומות ושיווק. הנה מאמר מעניין בכיוון אחר, שנשלח אלי השבוע ופורסם בארצות הברית. הרב פרופ' בנימין בלך כותב בו על חגיגות 60 שנות נישואיו לרעייתו איליין: "רבים ביקשו בימים אלה שאגלה את הסוד שלנו, ואמרתי להם שאת הסוד למדתי בפעם הראשונה שבה לימדו אותי תלמוד, כילד. הסוגיה הכי מפורסמת שילדים לומדים נקראת 'שניים אוחזין'. שני אנשים אוחזים בטלית, זה אומר: 'כולה שלי', וזה אומר: 'כולה שלי'. ההכרעה המשפטית הראשונה שמופיעה שם היא – יחלוקו. יש לחלק אותה ביניהם. אף אחד לא זוכה בכל מה שרצה, והם צריכים ללמוד להתחלק. מעניין שזהו שער הכניסה לעולם הלימוד, וזה מותיר את הרושם הראשוני על המוח הצעיר של הילד היהודי: לא הכול שלך, אתה לא במרכז העולם, תלמד להתפשר ולהיות רגיש כלפי האחר ורצונותיו. בעולם של מימוש עצמי מקסימלי, של 'סלפי', של 'מגיע לי', נראה שמילות המפתח שמניעות היום אנשים הן 'כולה שלי'. אף אחד לא רוצה להיחשב למפסידן, אפילו לא קצת, אפילו לא לרגע. אחרי 60 שנות נישואים מאושרות, ההמלצה שלי היא לא לומר 'זה שלי' אלא 'זה שלנו'. הדבר לא יביא אותך לוויתור על חצי, אלא באורח פלא יסייע לשני בני הזוג לקבל הרבה יותר. אני שמח לחלוק אתכם את התובנה הזו שקל ללמוד אותה בתלמוד, אבל מורכב יותר ליישם אותה בחיים".

שמחה היא עבודה

היום – ראש חודש אדר, ו"משנכנס אדר מרבים בשמחה", כידוע. אבל זה לא כל כך פשוט. שמחה היא עבודה. כך מסביר הרב עופר גיסין את "משימת השמחה", משימת חיינו: "החידוש הגדול של רבי נחמן מברסלב הוא שאדם צריך ממש להכריח את עצמו להיות שמח. כן, להכריח. לעסוק בכך, להתאמץ למצוא דרכים ושיטות, לנסות כל הזמן לייצר שמחה. זו עבודה קשה אבל חיונית, ורבי נחמן מסביר למה: 'רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה היא עולם החירות'. כלומר, האדם יכול להגיע ליישוב הדעת, לריכוז ולאיזון, רק אם ינצח את העצבות, רק אם הדאגות והדחפים והתסכול שלו לא יובילו אותו, רק אם יפעל מתוך שמחה. כשהאדם עצוב, השמחה האמיתית היא הדרך היחידה שלו לחזור להנהיג את עצמו כראוי. לכן רבי נחמן קבע ש'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד'. זו המלחמה שלנו – כל רגע שבו אנחנו חוטפים שמחה ומחליטים להסתכל על העולם באופטימיות ובעין טובה הוא רגע קטן של ניצחון, רגע קטן של חירות".

חודש טוב ושמח!

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.