שו"ת התניא: מה אכפת לי משוורים וחמורים?

בתלמוד יש מגוון עצום של נושאים, החל מסודות מעשה בראשית, דרך משא ומתן בכל דין אפשרי בתורה וגם - נכון - לא מעט שוורים וחמורים. אפשר למצוא אותם משוטטים לרוב בדפי סדר נזיקין, משום שהשוורים והחמורים היו המכונית והטרקטור של היום, והמקום שהם תפסו בחיים הצדיק לא מעט דיונים, תקנות וכללים.

אבל לא פלא שנתפסת דווקא לסוגיות הללו, כי השוורים והחמורים מביאים אותנו לעצם העניין: האם התורה היא אוסף של חוקים? האם המטרה של הפסוקים, המשניות או הסוגיות שעוסקות בשוורים וחמורים היא אך ורק להסדיר את היחסים בין בני אדם שמשתמשים באותו מרחב?

אם זה כך, באמת לא מובן למה כל יהודי מְצֻוֶה להגות בתורה יומם ולילה ולדעת את כל המצוות. האם כל אחד צריך להתמחות בדיני נזיקין כאילו הוא לומד לבחינות בלשכת עורכי הדין? לא מובן גם למה כל־כך הרבה פסוקים מתפייטים על התורה ומכנים אותה בכינויי אהבה כמו "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט). גם עורכי הדין הבקיאים ביותר לא מכנים כך את ספרי החוקים שלהם...

פרק ה בתניא מספר למי שהולך בדרך הזו שיש לו טעות בהבנת מהותה של התורה. בסוגיות של שוורים וחמורים כמו גם בסוגיות אחרות - התורה אינה גוש של ידע שצריך לעבור מהספר אל המוח שלנו, התורה היא איילת אהבים. המהות שלה היא לחבר באהבה בינינו ובין הקב"ה, לתת לנו אפשרות לייחוד, מצב שהוא לא רק "להיות ביחד" אלא ממש "להיות אחד".

איך זה קורה?

כל אות בתורה מבטאת חכמה א־לוהית, רצון א־לוהי, ובתוך החכמה והרצון הא־לוהיים נמצא הקב"ה בעצמו. לכן, כשאתה לומד סוגיה בתלמוד, וממש לא משנה איזו, אתה מוצא את עצמך מוקף בחכמת ה' ובו זמנית גם תופס משהו ממנו בשכל שלך.

אז נכון, יש בתורה התייחסות לכל פרט קטן במציאות, ולכן התלמוד דן גם בדברים שלא מטרידים אותך ואפילו בדברים שאינם עוד חלק מן המציאות שלך (צרעת, למשל). אבל בתוך כל מילה בתורה שבכתב ושבעל־פה או דיון בתלמוד הקב"ה מופיע, מדבר אלינו ונותן לנו אפשרות להתייחד אתו באהבה. 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן