שו"ת התניא: מה קורה למי שעובר עבירה?

ביהדות אנחנו לא מאמינים כל־כך בסופים, עם יוצא דופן אחד - אנחנו מאמינים בלהט רב שבסוף תהיה גאולה שלמה לכל אחד ואחת, לכל דומם, צומח או חי. אז לא, זה לא הסוף, גם אם בהחלט יש על מה להצטער. כפי שלמדנו, דבר אסור הוא דבר קשור, חתיכת חיים שנשבתה במקום שבו המוות שולט, ניצוץ קדוש שנמצא בשבי אצל החיצונים - ה"אחרים" - ואי־אפשר להוציא אותו משם עד שתבוא הגאולה ההיא ותשים קץ למוות ולרע.

כשחוטאים, חלילה, משמעות הדבר היא שמסתבכים עם הדבר האסור עד שנגררים אחריו אל המקום החשוך והטמא שלו. החוטא נעשה, במידה מסוימת, חלק מהחיצונים. כעת, האור והחיים שבנשמה הקדושה שלו נבלעים בתוכם ומזינים אותם.

אבל את הנשמה, חלק א־לוה ממעל, אי־אפשר לנצח. כשיהודי עושה הערכת מצב, אחרי שהיה מה שהיה והוא הגיע לאן שהגיע, הוא צריך להבין שהוא נמצא בעמדה מאתגרת מאוד ומיוחדת במינה. המקום שבו הוא נמצא עכשיו הוא עמוק בעורף האויב. אף פעם לא מגיעים לשם בכוונה, זה מסוכן מדי, אבל הוא כבר שם ויש לו מה שדרוש בשביל לצאת משם - וברווח גדול.

עם תשובה מאהבה הוא יכול להעיף את עצמו למעלה והחוצה, לחזור לעבודת ה' בתנופה עצומה. אין מי שבוחר בחיים כמו מי שראה את המוות. יותר מזה: כשיציל את עצמו מהקליפות, יציל יחד אתו גם את אותן פיסות אבודות של קדושה שנפלו שם בשבי. על זה נאמר שכוחה של תשובה חזק עד כדי כך ש"זדונות נעשו לו כזכויות" ולכן קבעו חכמינו שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן