שו"ת התניא: מה נשאר לי מהתפילה?

"יש שכר לפעולתך". המלחמה של הבינוני אינה קלה, וכמו שלמדנו - לא מצפים מאתנו להכריע את הבהמיות לגמרי, אבל צריך לדעת את המציאות ולספור גם את הניצחונות הרבים והמשמעותיים שיש לנו בכל יום ובכל רגע.

זמן התפילה הוא זמן מיוחד. זו עובדה מציאותית, ולא רק חוויה פרטית שלך. בכל שעות היממה אין לנפש הא־לוהית אפשרות למשול לבדה בגוף ובנפש, אבל בשעת התפילה מאיר מלמעלה אור גדול - מוחין דגדלות - ואז נפתח חלון הזדמנויות מיוחד, שעת כושר שבה הכל אפשרי.

בזמן הזה אפשר לחטוף שלל רב, אם מבינים את משמעותו וניגשים אליו ברצינות המתאימה. כהכנה לתפילה אפשר ללמוד תורה (מומלץ במיוחד ללמוד חסידות), לחשוב כמה גדול ה' וכמה קטן הוא האדם, ואם עושים את כל זה באמת בהעמקת הדעת, מתעוררים בזמן התפילה רגשות אמיתיים של אהבה כרשפי אש, אהבה של צימאון אדיר להיות קרוב לה' על־ידי לימוד תורה וקיום מצוות בכל הכוחות, מכל הלב.

אגב, אם תפתח סידור ותקרא לעצמך את ברכות קריאת־שמע, תגלה שהן מוליכות אותנו במסלול הזה במדויק. ב"יוצר אור" מזכירים את בריאת העולם, את הפלאים שה' מחולל כאן בכל יום, האור והחושך, כל ביליוני הנבראים המגוונים והחכמה הבלתי־נתפסת שביצירתם, את המלאכים שאומרים שירה ומקדשים את ה'.

ב"אהבת עולם" משתנה הכיוון ונעשה אישי יותר, המילים משקפות את התחושה שמתעוררת בנו מתוך כל הרושם האדיר של הברכה הקודמת. אנחנו משתאים, נדהמים, מרגישים רחוקים, מזכירים לעצמנו ולה' את האהבה הגדולה שהוא אוהב אותנו, מבקשים ממנו לרחם עלינו ולתת לנו איזושהי נגיעה בפלא המסתורי והנשגב של האלוהות. להאיר את עינינו שנראה את התורה כפי שהיא באמת, עמוקה מני ים ומופלאה מכל חכמה, לדבק את לבנו בקדושת המצוות ולייחד את לבבנו רק לאהבת ה' וליראתו. משם אנחנו מתרוממים עוד יותר לבקשות כלליות של קיבוץ גלויות וגאולה שלמה, למרות שרוב היממה אנחנו חושבים בעיקר על עצמנו ולא ממש מסוגלים להתעלות לקנה מידה שכזה.

גולת הכותרת היא בקריאת־שמע, שבה אנחנו מגיעים לאמונת הייחוד - "ה' אחד". זו הודעה שמכוונת בעיקר לעצמנו, "שמע ישראל", ומשמעותה היא לא רק שה' הוא הא־ל היחיד, אלא גם שחוץ ממנו אין שום דבר - "אין עוד מלבדו".

עכשיו תשאל: האם זה רציני? איך אפשר לומר דבר כזה באמת וללא צביעות כשבתוכנו נמצאת נפש בהמית, שרחוקה מאוד מההבנה הזו?

והתשובה: בשעת התפילה הנפש הבהמית לא רלוונטית. אמת, היא לא נעלמת לשום מקום, אבל היא נמצאת במצב של שינה, כשהרע שבה כפוף ובטל לטוב.

ומה אחרי התפילה? אז נסגר החלון ואתה חוזר לקרקע. כל האור הגדול נעלם, אבל נשאר רשימו, סימן, שארית. הרשימו הוא מה שמחזיק אותנו בין תפילה לתפילה, וזה הרבה מאוד.

משל: כשאתה נוסע באופניים אתה חייב להמשיך לדווש כל הזמן. מכיוון שאתה לא מסוגל לדווש 24 שעות ביממה, אתה כנראה תפסיק עם זה בשלב מסוים. מה זה אומר? האם כל מה שדיוושת היה לשווא? לא, עדיין הגעת מנקודה א' לנקודה ב'. כמו כן, הרגליים שלך התחזקו תוך כדי הדיווש, וכעת אתה יכול גם ללכת מהר וחזק יותר.

כך גם לאחר התפילה. ההשראה הא־לוהית נעלמת, אבל המוטיבציה והיכולת להתגבר על הרצונות האנוכיים והבהמיים רק מתחזקות. 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן