רווקה, אולי זו את שמפחדת לחלום בגדול ולראות את הישועה נרקמת לנגד עינייך?

תארי לך את עצמך בעוד כמה שנים - על במה גדולה עם מאות נשים (גם כמה עשרות זה בסדר, ממילא אף פעם לא חשבת שזה אפשרי) שהגיעו, לא פחות ולא יותר, לשמוע אותך. מה כבר יש לך 'למכור' להן? הו-הו, הרבה יותר ממה שאת מסוגלת לחשוב עליו כעת. 

עכשיו, את עדיין רווקה, מחפשת, מחופשת, לא תמיד מבינה לעומקם את התהליכים שעוברים עלייך. עכשיו, מי את בכלל? סתם עוד גרגר חול בשעון דמיוני שהזמן שלו מאיים להיגמר, והוא רוצה הכל מהר. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לסבך את הכל. 

אבל מה לעשות שמשמיים לא ממש נותנים לנו לבחור בכל פעם מחדש את הניסיונות שלנו? בחרנו פעם אחת, לפני שירדנו לעולם, ודי. אי אפשר לשדד את המערכות מחדש, רק משום שלנו קשה כבר להתבוסס בביצה הטובענית של השידוכים, שנדמה שרק בבולעה אותנו - תשוב מזעפה. אולי במקום שאת נמצאת בו, קשה לך להאמין בזה - אבל יום אחד, השמיים יתבהרו וכוכב קטן שינצנץ בהם, לא עוד יהיה רחוק וחיצוני.

הכוכב הזה יהיה החיוך הגדול שיימרח לך על הפנים, בפנים הפנימיות של העולם האינסופי שבך. 

יום אחד, זה יקרה וכל מה שאת צריכה לעשות עכשיו - הוא רק להאמין. 

להאמין ביום הזה, המיוחד, שהוא רק שלך. 

יום אחד מתוך אלפי ימים שכבר חלפו ואינם. יום שהוא אחד ויחיד, יום שלא יחזור - בעוצמה שלו, בבשורה שלו, בטוב שבו. 

 "אז קודם כל תאמיני, אבל גם תדברי את האמונה שלך החוצה" 

האם את מסוגלת לדמיין כיצד נראו ימים רבים של ישועה אחרת, לפני שקיבלת אותה? כיצד חלמת על הרגע הזה שבו הכל ייפתח ואת תחושי בכל כלי השכל שלך - למרות שלכאורה יש כאן ניגוד - שזה שלך? 

הישועה כאן, הכל מוכן ומסודר ליום שלך - שבו תעמדי במרכז העולם. במרכז ההעלם, אך אז - כבר שום דבר לא יהיה בבחינת נסתר, הכל יהיה גלוי וידוע ומבורר ונכון וראוי ובהיר.

כל מה שהתפללת עליו כל השנים, פתאום ייקרא לעמוד לנגד עינייך בסדר שאין ממנו מופתי. מאמינה? אז תגידי שאת כן, כי לפעמים לא מספיק רק להאמין, צריך לבטא במילים את מה שמאמינים בו: 'האמנתי כי אדבר'. 

את רוצה לזכות לבחינת מדבר, שהוא הדרגה הגבוהה שבכל הבריאה? אז קודם כל תאמיני, אבל גם תדברי את האמונה שלך החוצה. 

תגידי לעצמך שיש. יש, יש יום אחד כזה - שהוא כל כולו נברא בשביל (שהוא גם דרך אל) הישועה שלי. יום אחד כזה שבו אני ארגיש שלמה, נכונה ומדויקת. יום אחד שבו לא אבהל כל כך מהקיום שלי כאן, יום אחד שהוא כל כולו דעת ותבונה לה', מה' ואליו בחזרה.

וכן, יש כאן יש בתוך כל האין הזה שאת מרגישה - בתוך כל החוסר דיוק, והחוסר דעת והחוסר אהבה. יש כאן יש שהוא בבחינת גאולה שנבראה רק עבורך - ואת יכולה לזכות בה אם תשכילי להרפות מעט מתחושת הריפיון, ולאחוז מעט בתחושת החוזק, המילוי והתקווה. 

ואולי זו את שמפחדת כל כך להאמין בטוב שמתבשל כעת עבורך?

ואולי זו את שמפחדת כל כך להאמין ביום הזה, אחרי ימים הרבה שכל מה שראית בשמיים שלך הוא רק קדרות ואכזבה? אולי זו את, שמפחדת לחלום בגדול, מפחדת לראות לעיני רוחך את הישועה הזו מתגשמת - גם בעולמך הגשמי, ולא רק בזה הרוחני?

אולי זו את שחוסמת את הכניסה אלייך, שחוסמת את המבט הפנורמי, ומציצה, ממש כמו כשהיינו ילדים, מבין שתי אצבעות בלבד - על האושר שאת אמורה לקבל?

אולי אולי, זו רק את שמפחדת לתת לאור הגדול להיכנס ולחדור מבעד למעטה החושך שהורגלת בו כל כך? אולי, כל מה שצריכים ומבקשים עכשיו ממך, זה להפסיק למצמץ ולהתחיל לתרגל ראייה היישר אל תוך קרני האור?

תתחילי לראות את הישועה שלך, ולא רק לדבר עליה. תתחילי להתרגל למושג של הטוב, כי הוא מושג - אפשר להשיג אותו. הוא לא רק תיאורטי, הוא גם חי וקיים ובועט ונוכח וגשמי ומחכה לך שתאספי אותו בפנכת ידייך. 

וכשם שמאותו חולה ששוכב על שולחן הניתוחים, מבקשים שלא להתערב בפרוצדורה הרפואית - כך את נדרשת כעת שלא להתערב בתהליכים המוארים האלה, שפעמים כה רבות מתפרשים אצלך כ'חשוכים'. עם כל הכבוד לך, ויש הרבה כבוד, את לא באמת מבינה בטיבם של תהליכים רוחניים, ולא באמת יש לך מושג כמה אור הם עתידים לשפוך אל תוך חייך, אם רק תחייכי אליהם. 

אל תאיצי בהם לעבור, אל תבכי אותם מהנשמה הבודדה שלך, ואל - פשוט אל תתלונני עליהם. 

החיוך שלך הוא כל מה שצריך כדי להפוך אותם מ'רע' ל'טוב'. לטוב אמיתי, כזה שמפכה בנשמה שלך כמו שילד קטן מתלהב ומשכשך את רגליו בנחל הזורם. הישועות זורמות בנשמה שלך בשעה הזו ממש, רק אל תבקשי מהן להיות משהו שהן לא. אל תבקשי מהן קיצורי דרך, כי אין דבר כזה קיצורי דרך למי שהנשמה שלו נועדה לגדולות. במה של אלפי נשים, כבר אמרנו?

לקריאת מאמרים נוספים על שידוכים מאת שירה כהן, לחצו כאן.