שו"ת תניא: אני בן של הקב"ה, או צריך לשמר את מעמדי?

כל התשובות נכונות, במובן מסוים. זה נכון שיש שכר מצוות שיקר ומופלא יותר מכל מה שאנחנו מכירים בעולם הזה. זה נכון גם שעבירה גוררת עונש, צער לנשמה שגם הוא נוקב ונורא יותר מכל מה שאנחנו מכירים בעולם הזה. אבל בחסידות אנחנו לומדים שכל זה שייך לסדר של סיבה ותוצאה, אם תעשה כך התוצאה תהיה כך ואם תעשה אחרת תגיע לתוצאה אחרת. מה שחשוב להבין, הוא ששכר ועונש אינם מה שצריך להניע אותנו לעבודת ה'.

כשמדברים על מניע אמיתי, מדברים על הקשר הפנימי בינינו ובין הקב"ה. מסתכלים בתנ"ך ורואים איך ה' מדבר אלינו כמו אל בנים אהובים, איך שלמה המלך מתאר את ה' ואת עם ישראל כמו חתן וכלה. לומדים חסידות ומבינים שהנשמה שלנו היא בעצמה "חלק א־לוה ממעל", כמו שכתוב בפרק ב (ראה שאלה 5). וזה באמת נצחי, לא מותנה בשום דבר, לא מתבטל בשום מצב. אנחנו לא צריכים לעשות מצוות כדי לזכות בזה, ושום עבירה שנעבור חלילה לא תשנה את זה.

מה שכן, כמו במציאות, יש בנים ויש בנים. יש בן שמשמח את אביו ויש בן שגורם לו עצב ואכזבה. לא כי הוא לא אוהב אותו, אלא להפך - מרוב אהבה. יש בן שמרגיש קשור אל אבא שלו ממש כמו שאבא שלו מרגיש קשור אליו. הוא נותן כבוד לקשר הזה, משקיע בו ומטפח אותו. שואל את עצמו איך הוא יכול לכבד את אביו יותר, במה הוא יכול ללמוד ממנו, איזו התנהגות שלו תגרום לאביו נחת רוח ואיזו תצער אותו. ויש בן שמסתפק בקשר חד צדדי, שבו הוא מקבל ומקבל אבל לא חושב לרגע שגם לו יש תפקיד בקשר הזה, שזו גם אחריותו להיות בן.

אדמו"ר הזקן אומר דבר נוסף: נכון שה' אינו נפרד ממנו לעולם, אבל אנחנו יכולים להיפרד מה' במודעות שלנו. יש פסוק שאומר: "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א־לוהיכם" (ישעיהו נט, ב). כשעושים עבירה, המעשה הזה בונה מחיצה שמבדילה ומפרידה - לא בין ה' לבינינו, אבל בינינו לה'. אבינו שבשמים רואה אותנו גם מעבר למחיצה, ובעצם גם דרך המחיצה, היא בכלל לא מסתירה אותנו מעיניו; אבל אנחנו רואים אותו פחות ופחות, ככל שהעבירות שלנו מגביהות את המחיצה ומעבות אותה.

אז נכון, אתה בן, אבל אם אתה לא רוצה להיות נפרד מאביך עליך להשתדל לדבקה בו - להיות דבוק אליו דרך כל מחשבה, דיבור ומעשה שיכולים לקרב אותך אליו. 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן