שו"ת התניא: מה אם אני לא מוכן להסתגף?

שיהיה לך לבריאות. אף אחד לא ביקש ממך להסתגף. אגב, הבעל־שם־טוב אמר שאנחנו צריכים להתעסק בעיקר במה כן לעשות, ופחות במה לא לעשות (כל עוד לא מדובר על עבירות, כמובן). לכן, גם את הדיון על היחסים בין יהודי שרוצה לעבוד את ה' ובין העונג החומרי שקיים בעולם - כדאי לקיים באופן הזה.

סגפנות גורמת לנו לדמיין מישהו רזה מאוד וקצת חלוש וחיוור, ובעיקר מזכירה לנו המון דברים שאנחנו אוהבים וגורמת לנו להתעצבן שנצטרך לוותר עליהם. במקום כל זה, יהיה משמעותי הרבה יותר אם נשאל את עצמנו איך אנחנו רוצים לחיות את החיים שלנו כאן, מה אנחנו רוצים להשיג בהם, מה מקדם אותנו אל היעד הזה, מה משאיר אותנו מאחור.

ספורטאים גדולים, אנשי אמנויות לחימה או יזמים שמחזיקים בהון עתק הם לעתים קרובות אנשים שחייהם נתונים למשטר קפדני. הם יכולים לספר לך בדיוק מה ומתי הם אכלו בשבועיים האחרונים, באיזו שעה הם הולכים לישון וכמה פעמים בשנה הם מרשים לעצמם לאכול משהו סתם בשביל הכיף. הם עושים את זה לא מפני שהם סגפנים, אלא מפני שהם חיים בגדול. יש יעד שחשוב להם מאוד להשיג אותו, והם לא מתכוונים לתת לשום דבר קטן יותר להפריע בדרך.

לך, כיהודי, יש יעד חשוב הרבה יותר, ובוודאי שכדאי לך ללמוד מהם. כשהחסידות מדברת על תאוות, היא לא אומרת לך מה לא לעשות אלא מה כן לעשות. וה"כן" הוא - תחיה בגדול! תשאף למה שאפשר באמת להוציא מהחיים האלה, ואל תסתפק בקליפה החיצונית שלהם.

אם רוצים באמת לעשות את זה, לא מספיק רק לרצות. אדמו"ר הזקן מציע לך לקבוע עתים - זמנים מיוחדים - שבהם תתבונן בתכונותיהם האמיתיות של כל אותם דברים שמחזיקים אותך מאחור, מכבידים על כנפיך, ועם זאת קשה כל־כך להינתק מהם. חכמינו לא התביישו להיות מאוד נוקבים וברורים בקשר לזה: הם הציעו לעשות "דמיון מודרך" - קח את החטיף שאתה מכור לו, שמכביד לך על הבטן ומסיח את דעתך 28 פעמים ביום, תקלף ממנו במחשבתך את העטיפה הצבעונית, את צבעי המאכל הזוהרים, תדמיין שאתה רואה אותו עוד במפעל, כשהוא עיסה אפורה עם גושים, או שתלך אל העתיד ותזכיר לעצמך מה יהיה ממנו אחרי שתאכל אותו... האם אתה עדיין חושב שהוא שווה את תשומת הלב שלך? 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן