שו"ת התניא: מה התכלית של קיום המצוות שלי?

כן. חשוב לזכור שכשאנו מדברים על מצוות ועל השפעתן, אנו מדברים על אמת אובייקטיבית ולא על חוויה סובייקטיבית. חיינו מוקפים בעובדות, בחוקי טבע ובהשתלשלות של סיבה ותוצאה. המערכות הללו משפיעות עלינו ומנווטות את חיינו בין אם אנו מפנימים אותן מבחינה אינטלקטואלית ומתחברים אליהן ברמת הרגש - ובין אם לאו.

אותה חוקיות נכונה גם בממד הא־לוהי של חיינו. אנו מתקשים לייחס לה אותה מידה של ממשות מכיוון שאנו רגילים לתפוס את המציאות דרך חושי הגוף וכוחותיה של הנפש הבהמית, שמותאמים לקליטה של מציאות חומרית.

יש בנו מערכת שלמה של כוחות וחושים שבאים ממקום אחר ומותאמים לתפיסה של ממד אחר, ממד א־לוהי. מדובר, כמובן, על הנפש הא־לוהית, שנמצאת בפנים, בעומק הקיום שלנו, בתוך נרתיק של קיום חומרי־בהמי־טבעי. הנפש הזו מדברת 'א־לוהית' בטבעיות גמורה. כשאנחנו מתקרבים למשהו שעלול להרחיק אותנו מה', היא צורחת בתוכנו. מרגישה את האיום, צופה את הכאב, מבקשת על נפשה. כשאנחנו עוסקים בתורה או מקיימים מצווה, היא מוצפת בעונג אמיתי, ממשי.

אצל הצדיקים, הנפש הזו הופכת לעיקר האישיות. היא רוכבת על גבי כוחותיה של הנפש הבהמית ונעזרת בהם, אך היא החושבת, היא המרגישה והיא החווה את המציאות על־פי דרכה.

אצל הרשעים, היא כואבת כאב תמידי ובלתי נתפס, נתונה במצב של אלמנוּת חיוּת, כמו אישה שבעלה חי אך היא אינה יכולה להתאחד עמו.

אצל הבינונים המצב מורכב יותר. מצד אחד, בינוני מוגדר בפרק יד כמי ש"שלושת לבושי נפש הבהמית... אין גוברים בו על נפש הא־לוהית... ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע אחד כל ימיו"; אך מצד שני, יש לזכור שכל זה ברמת המעשה בלבד, ואילו ברמת הרגש והחוויה הוא תופס את המציאות דרך מבטה של הנפש הבהמית.

האם זה אומר שהבינוני חי חיים של צביעות, או של פיצול אישיות? לא, וכאן מגיעה הנקודה העיקרית. הבינוני אכן לא בהכרח חווה במוחשיות את העולם הזה של החיבור לה', אבל הוא יודע ומבין היטב שהעולם הזה קיים, ושזהו בעצם העולם המשמעותי. הוא מבין שראוי לחיות בהתאם לנקודת המבט של הנפש הא־לוהית. נכון, מדובר בהבנה יותר מאשר בחוויה, אבל זה מספיק כדי שלא נראה את מעשיו של הבינוני כמשהו 'טכני' שנעשה ללא חיבור וללא רגש, אלא כהכרה עמוקה ופנימית של נפשו, שבינתיים אינה מורגשת בלב באופן מלא.

המסקנה היא שהבינוני נקרא תמיד לסוג של מסירות נפש, לפעול על־פי מה שמובן לו בשכל גם כאשר הלב אינו ממהר להתחבר ולהתמסר, לדבוק באמת גם כאשר החושים שלו עצמו דוברים שקר. אפשר לדמות את זה למצב של ורטיגו, כשהטייס קולט שהוא עף לתוך העננים בלי שום יכולת להבדיל בין מעלה ומטה, וכדי להימנע מהתרסקות הוא מוכרח להפסיק לתת אמון בחושים שלו ולעבור לטיסת מכשירים - מערכת אובייקטיבית שקוראת את תנאי המציאות עבורו. זו משימה קשה ומורכבת, אבל מצילת חיים.

לסיכום, מילה אישית: כשמתמודדים עם דרישה עצומה כמו לעבוד את ה', לחבר חיים גשמיים עם מציאות א־לוהית, אחת הנפילות השכיחות והטבעיות ביותר היא שמתחילים לזייף. או שמתביישים להודות באמת, להכיר ברגשות האמיתיים שקיימים או לא כלפי התורה והמצוות, או שעוברים לחיות בעולם דמיוני שבו אנחנו צדיקים גמורים שלומדים תורה מפי מלאכי השרת.

בתניא, פרק אחר פרק, אדמו"ר הזקן לא מניח לנו לשגות באשליות. את מה שאנחנו מתביישים לומר הוא שם על השולחן. כי רק האמת תקדם אותנו, ורק את האמת ה' מבקש מאתנו. תמשיך תמיד לשאול שאלות באמת ובכנות.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן