שו"ת התניא: אם הכל מחובר לה', למה צריך להתחבר אליו?

כדי לענות על שאלתך צריך להבחין בין שתי נקודות מבט - אחת של הקב"ה ואחת שלנו. כשהחסידות מבארת עד כמה כל נברא קטן או גדול קשור ומחובר לה', היא מדברת על הדרך שבה הקב"ה רואה את העולם. נקודת המבט של הקב"ה, שהיא כמובן האמת הבלעדית על מי אנחנו ומה קורה אתנו, עוטפת ומחבקת ומכילה את כל מה שנברא בתוך המציאות האינסופית של הבורא. אין כאן ה' ועוד משהו, חלילה, אלא רק ה' בלבד. על זה כתוב בתנ"ך "אני ה' לא שניתי", בראתי את העולם אבל לא השתניתי. לפני שבראתי את העולם הייתי אחד ויחיד, וגם אחרי שבראתי את העולם אני אחד ויחיד.

אנחנו לא יכולים להבין איך זה ייתכן. אצלנו, אם מתחשק לנו לעשות משהו אנחנו כבר משתנים קצת, ואם אנחנו מוציאים את החשק הזה לפועל - אנחנו משתנים עוד יותר. אבל אצל ה' אין פירוד, אין לפני ואחרי, אין בפנים ובחוץ, הכל אחד.

הפלא הבלתי־נתפס של הבריאה הוא הצמצום, שפינה כביכול בתוך האחדות הגמורה והלא־משתנה מקום שבו יכולנו אנו - נבראים בעלי בחירה חופשית - להיברא. כי נקודת המבט שלנו, וכל אחד מאתנו יכול להעיד על זה, היא שהתחברות לבורא היא בגדר המלצה בלבד. שום דבר לא מכריח אותנו, אנחנו לא מרגישים שיקרה לנו משהו נורא אם נעשה משהו כנגד רצונו, ובאופן טבעי אנחנו לא תופסים את עצמנו כחלק ממנו בשום צורה.

כאן נכנסים הדיבורים מהסוג השני, על כמה חשוב והכרחי להתחבר לקב"ה בכל דרך אפשרית. כי האתגר שלשמו נברא העולם הוא שאנחנו, נבראים בעלי מודעות עצמית נפרדת, נאמץ את נקודת המבט האמיתית של המציאות, שהיא נקודת המבט של ה', ונהיה בביטול אליו - כלומר: שייכים אליו, כלולים בו, מאוחדים אתו. זה לא ישנה דבר במציאות הא־לוהית, אבל זה ישנה הכל בנו.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן