הלוואי שיהיה פקק גדול-גדול בדרך

היום שמעתי שיחה של ילדים באוטובוס.

לפי מה שהצלחתי לזהות, מדובר היה באח ואחות שחזרו יחד עם הוריהם לביתם שבקרית ספר, בבוקר שלאחר שושן פורים. השעון הורה על השעה שש וארבעים, כך שצמד האחים, שגילם לא עבר את השש, היו ערניים להפליא. אוזני העייפות הצליחו לקלוט את תוכן השיחה כיוון שהיא נערכה בדיוק מאחוריהן .זה היה נשמע כך:

"יו, הלוואי שיהיה פקק", התחילה האחות.

"כן, פקק ארוך, שנגיע הביתה בערב!", המשיך אחיה הבכור.

"לא, לא עד הערב", עידנה הבת את התקווה הגועשת. "אפשר גם שבארבע נגיע הביתה", הוסיפה ייחול משל עצמה. כנראה השהיה על הכביש למשך כ"כ הרבה שעות הפחידה אותה לרגע.

"אולי בעצם כדאי שיהיו פקקים קצרים", אמר האח בקול מהורהר. כנראה גם סבלנותו התחילה להתנגד "כל פעם פקק קצר, עד שנגיע הביתה!".

"הנה, הנה, כמו שיש עכשיו!", אמרה הבת בהתרגשות, כשהאוטובוס נכנס למחסום שלפני צומת שילת, והאט כדי שהחיילים יוכלו לערוך את הבדיקה השגרתית.

השתיקה ששררה ביניהם העידה על צפייה דרוכה בחייל שעלה על האוטובוס, סוקר בעניין את היושבים על הכיסאות.

ואני? אני חייכתי לעצמי. מתפללת בלי קול שה' לא יקבל את תפילותיהם של השניים. שלא יהיה שום פקק, ושאגיע לעבודה הרבה לפני ארבע...

ופתאום חשבתי, שככה בדיוק אנחנו נראים.

כמו ילדים קטנים שמבקשים מאבא שבשמים כל מיני בקשות. ואומרים הלוואי והלוואי.

מאמינים שבאמת זה הכי טוב בשבילנו. ומה זאת אומרת, בטוח שזה מה שטוב שיקרה.

לא מבינים שיכול להיות שהגשמת משאלותינו תיצור רק "פקק" בחיינו. פקק ארוך או קצר, אבל עדיין, פקק. ולך תדע מתי נצא מהסבך...

אז אולי כדאי לצאת מהפקק עוד לפני שנכנסים אליו, ופשוט לסמוך עליו שינווט את חיינו בעולם הסוער בדרך שהוא יודע שהיא הכי טובה עבורנו. להותיר בידיו את המושכות ולהרפות.

ואז רק נותר לנו להתפלל שהטוב יגיע בצורה הטובה ביותר, בלי לתכנן את הדרך...

אולי רק מישהו גדול באמת יכול לשבת מאחור ולומר לנו שלא, לא מה שנראה ברור בשדה הראיה הצר שלנו, הוא באמת הטוב.

רוצים לכתוב למדור החדש "סלפי – תוכן גולשים", באתר הידברות? שלחו יצירות, טורים, סיפורים ומכתבים למייל Debi@htv.co.il. אתר הידברות אינו מבטיח לפרסם כל תוכן שיתקבל, אלא אך ורק לפי שיקולי המערכת.