שאדע, שאני לא לבד בתחנה

ושוב, אני יושבת בתחנה, מוצאת את עצמי מחכה לו.

אוטובוס ירוק מגיח מקצה העיקול. אני מעיפה מבט. לא, לא שלי, לא הצבע לא הסגנון. ובכלל המספר המופיע בחזיתו מבהיר לי כי הוא לא יוביל אותי למקום שאני רוצה.

מתיישבת באנחה על הספסל המחורר. מבחינה כי אישה עולה עליו, טוב, הגיוני. היא הייתה כאן לפני וגם היא נראית ממש מבוגרת, בטח חיכתה הרבה זמן ועברה כבר די תחנות בחייה.

וכך עוברות כמה דקות טובות בשקט יחסי. אף אחד לא מברר, שום אוטובוס לא עומד באופק האספלטי.

מתחילה להרים טלפונים, לבדוק את מקור העיכוב, ואיפה נמצא זה שבשלו אני כאן.

"לא נמצא מידע בטווח הזמן הקרוב...". האמירה הלקונית מאיימת להוציא אנחה מתוכי. בכוח דוחפת אותה עמוק עמוק פנימה. את עדיין צעירה, אני מרגיעה את עצמי בחגיגיות מדומה, ממש טירונית. אין ממה להיות לחוצים.

אני מחליטה להרפות קמעה, ולנצל את שהותי בתחנה. אולי אפיק עוד תועלת כלשהי מהעניין.

מסתכלת מסביב, שמה ליבי לכך שאנשים נוספים נמצאים במצב דומה לשלי. אולם עדיין, אני שקועה מדי בעצמי בשביל להתעניין במצבם ולהציע עידוד או תמיכה.

"הנה מגיע משהו..." אומר מישהו זר לידי, מאפיל את ידו על עיניו כצופה למרחוק, "אולי זה בשבילך". לא מכירה את פניו אפילו, וכבר מחליט החלטות עלי ועל עתידי המעורפל. אני מהנהנת קלושות בהסכמה כנועה. הדריכות לבאות ממלאת את כל ישותי עד שאין לי מקום לאוויר. אני נושמת עמוקות ומסתכלת לכיוון אליו צפה הזר.

כשה"משהו" הזה מתגלה לעיני, מצב רוחו יורד מדרגה. הוא מתקרב באיטיות הססנית משהו שמרגיזה את אופיי הסוער. "שימשיך הלאה, שלא יעצור...", שפתי לוחשות תפילה. אולם לבסוף הוא עוצר, פותח לפני דלתות מבוישות. באיטיות דומה לשלו אני מניחה רגל אחת על הסף, מושכת  את עצמי בכוח פנימה. "רק מנסה... רק מנסה...", אני משננת בלב. אך המשפט לא מנחם אותי. ואני בולעת, מקווה שהנסיעה הזו תהיה קצרה. לאחר דין ודברים מתברר שזה לא מתאים. נו, כמו שחשבתי.

באנחה שהפעם אני לא מצליחה לחנוק, אני יורדת בתחנה. טוב, זה לא נורא כ"כ, לפחות התקדמתי בעוד קילומטר למטרה הנכספת.

למרות העייפות הנסוכה בעצמותי, אני מצליחה להבחין כי אני לא אותו אדם שחיכה בתחנה הקודמת. האדם שירד מהאוטובוס המזדחל הוא אדם בוגר יותר, מבין יותר, והכי חשוב – יודע למה הוא ממתין, ובשביל מי הוא נצלה בשמש הקופחת.

אני נעמדת מתחת לסככה, מחליטה לנצל את שהותי בה, והפעם ביתר שאת. עיני נישאות למרחבית הפרושים מולי, משעינה ראשי על הקיר, נותנת לשערותיי להתבדר ברוח הנעימה. ונרגעת. זהו, אני לא מחכה לאף אחד, סתם יושבת לי פה ונהנית מהשלווה ומהשקט שעוטפים אותי.

ומה תעשי פה עד שיבוא? שואלים אותי אנשים. אני אגדל, אני מבטיחה, בעיקר לעצמי. אלטש את עצמי בעוד מידה או שתיים, אלחש מילות בקשה לאלוקים על העתיד ועל הדרך הממתינה שאצעד בה בשניים, ועל החצי שיהיה שלם... הכל אני אעשה, שהזמן החולף בעודי פה לא יהיה ריק ממעש.

רגעי ההתרוממות מתפוגגים ברגע בו נשמע טרטור מנוע כבד ולאחריו נראה אוטובוס מגושם. כל החומות שבניתי על עצמי מתמוטטות מגודל הרעש העצום ההולך ומתקרב לכיווני. ואני כמעט בוכה. זה מה שאני שווה? ומי הגאון שחשב בכלל שזה יכול להתאים?

צונחת באפיסת כוחות, מרימה עיניים מחפשת מבעד לקרעי העננים קרן אור. ומוצא אחת, והנה עוד אחת. ושם? כן, עוד אחת. המון המון קרניים מחייכות ששלוחות אלי באהבה מאבא שבשמים. לכל המתנה יש את המתנה שלה, ואת האנשים שנבחרו על ידו להיות שם ולעשות לי את הדרך הכי מעניינת והכי יפה  שאפשר.

שאדע, שאני לא לבד בתחנה.

רוצים לכתוב למדור החדש "סלפי – תוכן גולשים", באתר הידברות? שלחו יצירות, טורים, סיפורים ומכתבים למייל Debi@htv.co.il. אתר הידברות אינו מבטיח לפרסם כל תוכן שיתקבל, אלא אך ורק לפי שיקולי המערכת.