דברים שלעולם לא מדברים עליהם: כפייתיות

בלב שלי יש הרבה זמן מגירה. כן, יש מגירות בלב.

לרוב המגירות נוהגות להיסגר ולהיפתח. הן נבראות כשאנו נחשפים למצבים שיוצרים אגירה של רגשות, מחשבות ותוצאות. יש מגירות עמוסות, כבדות, ויש קלות. מה שמכביד עלינו אנו נוהגים לפתוח ולשחרר מול איזה חבר טוב, מטפל, יועץ וכדו' כדי להתנקות להתחדש להשתנות ולהבריא.

ולי היתה כזאת מגירה כבדה. כבדה מידי. אך האמת, לא פתחתי אותה אף פעם. איש לא ידע, לא הכיר, לא שמע. היא בכתה, צעקה, שברה את כל החלונות של הלב, אך אף אחד לא הכיר בה, שנים... ימים.

והדבר הכי עצוב היה שחשבתי שאני היחידה ששומרת מגירה כזאת בלב. לכן לא הסכמתי לפתוח אותה, לשתף. להתנקות. ועכשיו, כשהכל נגמר, רציתי לכתוב עליה. היא הייתה הכפייתיות שלי, קראתי לה "חיטוט עור כפייתי".

אני לא אתמקד בבעיה עצמה, אלה אנתח את הגלגל שממנה היא התחילה, את הסיבה שלה, ואיך התרפאתי ממנה בסיעתא דשמיא.

הכפייתיות שלי היא אחת מני אלף מסוגי ההתמכרויות שעוברים וסובלים ושורדים מיליוני בני אדם סביב לגלובוס.

זה לא משנה אם מדובר בשתיית אלכוהול מופרזת, שטיפת ידיים ואיסטניסטיות, משיכת שערות, גניבה כפייתית התמכרות לסמים כסיסת ציפורניים, ניקיון אובססיבי, וכו' וכו' הם כולם עובדים על אותו גלגל אין סופי שסובב אותנו ומושך אותנו אל המקומות האפלים אך עדין האהובים עלינו ביותר (ואני בכוונה מערבבת את סוגי ההתמכרות בסוגי הכפייתיות, כי ההתמכרות עובדת בכפייתיות והכפייתיות היא ללא ספק גם התמכרות).

"חיטוט עור כפייתי", אני רועדת וצוחקת על האומץ לכתוב את המילים האלו, המקום שהיה עבורי הכי הכי פרטי, הכי הכי שלי.

המקום שתמיד פחדתי שידעו ממנו, סלדתי ממנו, התכחשתי למציאות שלו, בסתרי סתרים שנאתי אותו וחלמתי למחוק אותו מחיי.

 ובד בבד... כל כך, אבל כל כך אהבתי...

זה מתחיל כך, גורם מרכזי של בריחה.

מלחצים, מפחדים, מכעסים, מילדות קשה, ממקומות שרוצים התמודדות ונותנים התמוטטות – בריחה אל ההתמכרות, הכפייתיות.

ואז אני מוצאת את עצמי מחפשת ריגוש. ריגוש שיחזיר לי עוצמה, שייתן לי ערך. ערך שלא קיבלתי במקום אחר.

הבריחה אל הריגוש עובדת בתת ההכרה. יש רצון אז בתת ההכרה שמשהו יעסיק לי את המוח במקום כל השאר...

והריגוש תמיד מוכן. מחכה ומצפה כאילו היה שם מששת ימי בראשית רק עבורי.

כשאני פונה אליו, הוא פותח ידיים רחבות לתת לי את השקט הגדול שאני כל כך רוצה.

ואז הריגוש מתחיל ומתעצם, הולך וגדל... זה הרגע בו אני מונחת בריגוש, עסוקה בו, מתלכלכת בו.

עד ש... הצלחתי. השגתי. סיימתי. תחושה של ריחוף. כאן אני חווה את שיא ההנאה, כי בתוך נפשי אני מרגישה גיבורה, מוצלחת, גאה. תחושת ערך שכל כך פחדתי שאין לי. הדיבורים שאמרו לי שאני לא שווה – נמחקים. זה הרגע בו אני הוכחתי לעצמי ההפך, והוא ממלא אותי בתחושת בטן שנותנת את כל ההערכה שבעולם... ופה המוח שלי יוצר הורמון שקשה להיפרד ממנו. כי הוא ממכר.

אחר כך, באיטיות מציקה, יורדת ההתרגשות עד לאפס.

ושוב יש תחושת גירוי שאומרת "את חייבת את זה עוד הפעם", ואז חוזר חלילה, וחוזר וחוזר וחוזר...

לפעמים יש לי סוף. סוף זמני בלבד.

הסוף הזה נמצא במקום אחר, ברגע של שפיות. ברגע של שובע. כמו התחושה שיש לאנשים כשהדוקטור בדיוק גמר להסביר להם מה ההרס של הסיגריות שם מעשנים.

זה המקום שהנפש עושה מן חשבון נפש ואומרת: זה לא שווה! יש כאן הרס בדרך. צריך להפסיק. צריך להתגבר.

אבל אז, גם כשאזרתי אומץ והצלחתי להתגבר על הבלתי אפשרי – זה תמיד היה לזמן מוגבל. יום, יומיים, שלושה – וחזרתי כמו יונה לקן... למקום השפל, השחור, החיוור בחיי. חזרתי להתמכרות.

היו פעמים שהרגשתי רע כל כך שמחשבות כגון " טוב מותי מחיי" היו מרחפות באוויר. קראתי שאחוז גבוה מהסובלים מ"חיטוט עור כפייתי" עושים את זה. וללא רעד יכולתי להבין אותם.

ידעתי שזה גדול ממני. שאני לא בסדר, שאני שבר כלי, אני לא מסוגלת להתעלות, להפסיק, לצאת מזה כבר! ידעתי שאני שבויה בתוך הרגל רע רע רע. האשמתי את עצמי אשמה גדולה, עמוקה, ונוראה. אני רוצה לצאת מזה, להפסיק, להתחיל דף חדש, וזה גדול ממני. ובמקום של הכפייתיות ממש שם הפחד הכי גדול, התסבוכת הכי גדולה, כי אני לא רוצה את זה, אך זה לא משנה. אני צורחת בלב ואף אחד לא שומע, אני שוברת שמשות, מכה בקירות.

שקט

שקט הכי צורם, שקט מלגלג.

ובמקום אחר.. זה כיף, זה מרגיע, זה מענג.

... אז למה להפסיק?

אך הנפש גדולה יותר. היא יודעת למה להפסיק, אך היא לא יודעת איך.

ואיך זה קרה, איך שברתי חומה כל כך גדולה?

איך???

זה סודי. המונח במגירה, עכשיו נקיה ומצוחצחת.

כל פעם בה נפלתי לשם, לגירוד העור, הורדתי ראשי, וחשבתי רק: זה רצונך, השם, זה רצונך, הייסורים האלו של הכפייתיות. אני לא רוצה בזה, זה גדול ממני. ואני לא יודעת למה אני צריכה לעבור את זה, אך אני מקבלת את זה באהבה, באהבה, באהבה.

וכל יום, כל פעם מחדש, לא הנחתי את זה, את האמונה הזאת, את הקבלה הזאת.

הכפייתיות שלי, ההתמכרות שלי – זה רצון השם, זה המתנה שלי, הייסורים האלו, הגירודים בעור.

ואיך זה נגמר?

בכל פעם שהייתי שם, צווחתי בין חדרי ליבי, צווחתי בשקט אל השם.

התפילות עלו.

התפילות נשמעו.

למדתי, שיש דברים שאנחנו עוברים בחיים.

אף אחד לא יודע, לא נמצא שם באותן מגירות סגורות נעולות שמורות. אך השם נמצא שם. הוא ידע. הוא שמע. הוא עבר את זה איתי, ואפילו סבל איתי.

כן, מאז שירדנו לגלות השם בגלות אתנו. מרגיש אותנו. וזאת הייתה הגלות שלי.

והורדתי ראש אל רצונו. בכיתי דמעות שקטות, אך לא לבד. האמנתי שזה רצונו בלבד, ואני לא אשמה. אני לא אשמה בהתמכרות, בכפייתיות הזאת! אסור להפסיק להאמין בזה.

וכמו חולי הגוף גם לזה יש ושעה שבו השם גוזר שיחלים שיתרפא, וגם לזה יש שליחים שיכולים לעזור, להכיל, לתמוך. הלוואי יתנו לי במה ואומר לכל אלו שסובלים כמו שאני סבלתי: אל תפחדו לפתוח את המגירה הדחוקה אצל מישהו שיכול לעזור, מישהו שמומחה לעזור. אך גם אם תחליטו שלאף כי נראה לכם שזה פשוט בלתי אפשרי, תזכרו שזו לא אשמתכם. תזכרו שזה מתנה, ותזכו לקבל ייסורים באהבה.

כי אתם לא לבד.

כי בעל הרפואות כבר שם.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.