פרשת תצוה – יום פטירת משה רבנו: איך מנהיגים את העם?

ז' באדר הוא יום פטירתו (והולדתו) של משה רבנו- הרועה, המנהיג, המחנך הגדול.

מובא במדרש שמות רבה, פרשה ב' סימן ב' כך:

"אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ:

כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה רוֹעֶה צֹאן שֶׁל יִתְרוֹ בַמִּדְבָּר,

בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי אֶחָד,

וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת (מקום מסתור).

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְחָסוּת,

נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם,

וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מֹשֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ:

אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי שֶׁעָיֵף אַתָּה!

הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ.

אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא:

יֵשׁ לָךְ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם,

חַיֶּיךָ, אַתָּה תִּרְעֶה צֹאנִי.

הָוֵי: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה".

הקדוש ברוך הוא חפץ בהנהגה של רחמים, שכן הוא אדון הרחמים הרועה את עמו ישראל ברחמים, כמו שכותב דוד המלך:  "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו..... לא אירא רע כי אתה עמדי". כשהקשר של האדם עם אדונו מבוסס על הערכה, שמחה, הבנה ורחמים, נמצא שהאדון נמצא בלבו של האדם, וכך ירצה לעשות רצונו.

"ובחרת בחיים" - מנהיג אמיתי עוזר לאדם לבחור נכון אך לא שולל ממנו את זכות הבחירה.

יש משפט שאומר :"אדם שנמצא אצלך בלב, לעולם לא ייצא לך מהראש, אך אדם ש"עומד לך על הראש" לעולם לא ייכנס לתוך לבך", ולכן גם לא יעשה את רצונך בלב שלם. תפקידו של מנהיג אמיתי הוא לרומם את ראשם של נתיניו, אדון מלשון אדן, אדן חלון, מקום שאפשר להישען עליו, אדון זה לא מי שיושב על הראש של האנשים, אלא להפך, הוא זה שעליו נשענים, זה שאפשר "לשים עליו את הראש" הוא זה שמנשא, שנותן תחושה של בטחון, מעודד לבחור בטוב אולם לא כופה בדרך רודנית.

אומר רבי נחמן שאסור לקחת לאדם הבחירה ולכן כשמשה רבנו שבר את הלוחות, הוא אמר לקדוש ברוך הוא: "אתה יודע למה הם חטאו? כי כפית עליהם הר כגיגית. אל תכפה עליהם, תן להם שהם יבחרו לחזור בתשובה. כותב הרמב"ם, בספרו "משנה תורה": "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה...".

זה משה. משה אותיות השם, אותיות ה' שם (השם שם אותי במקום הזה והכל לטובתי, הכל בשביל הבחירה).

הוא מלמד אותנו אמונה, הוא מלמד אותנו דרך לתשובה,

ואם קשה ונפלת?- הוא יעורר עליך רחמים ויאיר לך דרך נכונה.

משה מתבטל לגמרי לרצון האלוקי, אין לו שום רצון להרגיש "אני", כל רצונו לאחד בין העם לאלוקיו, כל צעד שלו מאופיין ב "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", באמת לשם שמיים ולא כדי לזכות בשררה וכבוד.

משה מתקן את הנהגתו של נח

לאחר חטא העגל, אומר משה לקב"ה, "אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן, מְחֵנִי נָא". כלומר, הוא אומר לשם: אם אין מצב שאני יכול לעשות את העבודה שלי כשליח שלך ריבונו של עולם להנהיג אותם, אם אני לא מצליח לשקם אותם, לחזק אותם ולזקוף את ראשם, אז מחני נא מספרך, "מחני" אותיות מי נח – משה רבנו מתקן את ההנהגה של נח.

משה רבנו לא היה נותן לקדוש ברוך הוא להביא מבול, הוא היה עושה הכל כדי להוציא את העם מהבלבול ומורה להם דרך לתשובה.

אם נח היה בוכה וצועק לשם שירחם על בניו, ועושה הכל כדי להחזירם בתשובה – לא היה מבול, הדמעות היו שוטפות את העולם ברחמים במקום המבול.

ולכן רב"י - ר"ת ראש בני ישראל, ולא להפך, ר"ת רעים בני ישראל. רבי אמיתי מרים את הראש של תלמידיו ולא נותן להם לשקוע, במקום לכעוס עליהם ולהשפיל אותם הוא היה מוצא דרך נכונה להתקרב אליהם, ולעורר את לבם לתשובה מתוך אהבה.

מחנך אמור להנהיג את עמו בדיוק כמו ההורים את ילדיהם.

להורים חייבת להיות סמכות, ועליהם להעמיד גבולות לטובת ביטחונו של הילד, אך אחת התכונות החשובות ביותר שאמורות להוביל את ההנהגה היא אכפתיות. משה רבנו זכה להיות מנהיג בזכות האמפתיה שלו (אמפתיה-הזדהות עם האחר(, שמייצרת רגש של חמלה הגורמות למעורבות נכונה בחייו של השני המשולבת עם הקשבה לצרכי העם, לצרכי הילד.   

התורה כותבת על משה רבנו כך: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". הרי האיש העברי שהוכה על ידי המצרי לא באמת היה אחיו, ובכל זאת היה אכפת לו ממנו כאילו שהוא אחיו עד שגם עשה מעשה והוריד את האכפתיות לקרקע , (אע"פ שזה סיכן אותו – "אכן נודע הדבר" שהוא הרג את המצרי  עד שנאלץ לברוח).

כשההורה והמחנך יוצר אמון מלא שאכן אכפת לו מהילד, ובאמת רוצה בטובתו, והוא גורם לכך בדרך של קירוב, של חיבה, יוצר זמן איכות משותף, כמו לעשות דברים ביחד, בצוותא, וכן להתעניין בתחביבים שלו, ממש "לרדת עד אליו", אז, הילד מרגיש שההורים באמת מבינים אותו ואוהבים אותו, שהמחנך באמת רוצה את טובתו. וכבר נוצר קשר שמבוסס על רגשות חיוביים ומהנים ויש אמביציה ורצון להכיל את הדברים ולקבל "מרות מתוקה".

אבותינו היו רועי צאן וזכו להיות מנהיגים ואבות האומה, מדוע?

אבותינו הקדושים, האימהות הקדושות משה רבנו, דויד המלך היו רועי צאן, ודווקא הם זכו להיות מנהיגי רוח לדורות, מכיוון שדווקא אנשים המטפחים את תכונותיהם האנושיות הבאות מתוך ההתמודדות ה"יומיומית", אלה שנוגעים ברגשות, בפשטות, הם אלה שיכולים להכיל את העם ולהוביל אותו מתוך הכרה בקשיים, בחולשות, בפחדים.

מנהיג כמו משה יכול לשפוט נכון ולדון לכף זכות במקום לדין. משה איננו טיפוס רגיל של מנהיג שנולד בבית מנהיגים ומלכים, כשכולם משתחווים לו ומעריצים אותו או יראים מפניו. משה עבר בחייו את כל התהפוכות האפשריות, משחר ילדותו ולאורך הדרך נאלץ להכיר את נפשו, רגשותיו, דרכי ההתמודדות, הוא למד להיות בודד והבדידות הזאת, הביאה אותו לפגישה עם הקב"ה ליד הר האלוקים – חורב.

הפרשה פותחת במילים, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד". מפרש ה"אור החיים" שהקדוש אומר למשה "תצוה", מלשון התחברות, "צוותא". נאמר כאן למשה: אתה תתחבר עם בני ישראל, "נר השם נשמת אדם" – אתה יודע כיצד להצית את ניצוץ האמונה בכל יהודי על ידי שתצוות אותו אליך ותקרב את לבו.

המילים "להעלות נר תמיד" מרמזות לנו על עניין נצחי, האדם יכול בכל יום ותמיד להאיר את נשמתו באור הנצחי, האור הגנוז שצפון לצדיקים אם רק יחבר נשמתו לנשמת הצדיק.

הצאן לעולם יימשך אחרי הרועה וילך אחריו. אומר רבי נחמן, משכן – מלשון משיכה, האדם צריך רק לרצות ולבקש להתקשר לנשמת הצדיק: "משכני אחריך ונרוצה", ומיד יאיר האור על פניו, בבחינת "יאר השם פניו אליך ויחונך" (במדבר ו', כ"ה).

בכל אחד מעם ישראל קיים ניצוץ של משה רבנו, ולפי הרמב"ם, כל אחד מאתנו יכול להגיע למדרגת משה, על ידי אהבה, ענווה וביטול גמור רצונו של הקדוש ברוך הוא.

טיפ

ז' אדר – יום מסוגל להתרוממות ולהצלחה.

תדליקי נר לזכותו של משה רבנו ותתפללי את התפילה שלימד הקדוש ברוך הוא את אהובו משה רבנו: כותב המדרש, "אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה, אמור כך: ריבונו של עולם, עשה ממר מתוק".