במחשבה תחילה לפרשת תצוה: מי כותש אווילים במכתשת?

"מי שיחשוב על ציור-הדלת שזו היציאה – יישאר כאן", סיכמו הפרופסורים את מדד שפיותם של הנבדקים בבית המשוגעים. "מי שיבין שזה ציור – נשחרר אותו".

המשוגעים עומדים בתור וכל אחד בתורו ניגש לדלת ומנסה לדחוף. אם יצליח – הוא משתחרר.

רק אחד עומד בצד וצוחק.

לשאלת הפרופסורים למה הוא צוחק, השיב: "שידחפו עד מחר. הם לא יוכלו לצאת. המפתח אצלי"...

* * *

פרשתנו נפתחת בציווי עשיית שמן זית זך למנורת בית המקדש. דגש מיוחד ניתן על צורת הפקת השמן מן הזית: "כתית למאור".

מסביר רש"י שישנן שתי אפשרויות על מנת להפיק שמן מן הזית, האחת על ידי טחינתו ברחיים והשנייה על ידי כתישתו במכתשת, כאן מצווה התורה שעשיית השמן תהא דווקא "כתית". ובלשונו של רש"י: "הזיתים היה כותש במכתשת".

הסיבה בדרך הפשט לכתישת הזיתים ולא לטחינתם, היא משום שאם היו טוחנים את הזיתים ברחיים, לא היה מתקבל שמן זית זך. שמן נקי ביותר.

שעת ליל שבת קודש בבית מדרשו של הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר, הנוכחים ניצבים בשקט וביראה סביב שולחנו של הצדיק. לפתע נשמע רחש מהוסה, ראשים מסתובבים בתהייה, ידיים עולות ויורדות בשקט ומבין העומדים סמוך לשולחנו של הצדיק, פרץ לו איש בּוּר וריק שפניו צוהלות. לאחר מאמץ לא מבוטל ומספר דחיפות הגונות – הצליח לעמוד בשורה הראשונה ולראות את הצדיק ללא שאף אחד יהין לחסום את שדה ראייתו.

הרבי מקוזמיר ראה ושתק.

כאשר הגיע הזמן לומר "תורה", פתח הרבי את דבריו בפסוק ממשלי (כ"ז, כ"ב): "אם תכתוש את האוויל במכתש... לא תסור מעליו איוולתו".

"מהי דוגמה זו?!" תהה הרבי. "הראיתם מימיכם שיכתשו אנשים במכתש? במכתש כותשים פלפלים או שום. לא אנשים... מה רצה להשמיענו שלמה המלך, החכם מכל אדם, כשהוא מסביר שאפילו את נכתוש את האוויל (- שוטה) הוא יישאר עדיין אוויל?

"בפרשת תצוה למדנו שאת השמן למנורה מכינים רק מזיתים שנכתשו במכתשת", המשיך הרבי. "רק אז יהיה כשר שמנם למנורה. והדבר מופלא ביותר: הזית, מר הוא. מי שיאכל ממנו כמות שהוא – קשה הדבר לשכחה. אולם אחרי שכתשנו את הזית במכתשת, השמן שיוצא ממנו הוא ערב וטעים ואכילתו היא סגולה לזיכרון הנלמד.

"שלמה המלך משׂבר את אוזנינו: אל תדמו בנפשכם שאם תכתשו את השוטה במכתש, יועיל הדבר להפיק ממנו טוב, כפי שעושים עם הזית. לא ולא! גם אז לא תסור איוולתו מעליו".

הנוכחים תהו למה ירמזון מילותיו של הרבי, אחדים מהם אף מתחו שפתיים בחיוך לשמע הרעיון. אולם אז המשיך הרבי והבהיר למי מכוונים הדברים: "חז"ל אמרו 'אגרא דכלה דוחקא'. פירוש הדברים שבשבת שלפני החג היו נאספים כולם לשמוע דרשה מפי החכם, אולם לא כולם מבינים את הדרשה. מה עיקר שכרם של אלו שנאספו למרות שאינם מבינים? ההידחקות כדי להיות נוכחים במעמד, היא הסיבה שעליה הם מקבלים את עיקר השכר.

"זו הייתה עומק כוונתו של שלמה המלך, כאשר האוויל ידחק את עצמו לשמוע דרשה - כמו שנדחקים הזיתים עם העֵלי בתוך המכתשת - עדיין לא יועיל לו הדבר ולא תסור מעליו איוולתו"...

לכאורה, יש להבין: אם חז"ל מבארים שעיקר השכר בעת הדרשה – כאשר לא כולם שומעים וגם אלו ששומעים לא תמיד מבינים את הדברים לאשורם – הוא עבור הדוחק שמסביב; הרצון, ההשתוקקות, המוכנוּת להקריב לקלוט מן הדברים – מדוע אם כן ביאר הרבי שהאוויל לא ירוויח מאומה מהידחקותו בעת הדרשה?

אפשר לומר בפשטות: הידחקות בתוך יהודים במעמדי קודש – ראויה ורצויה היא ביותר. אולם ההבדל בין מי שעומד ומרשה שידחפו אותו אחרים כדי שיוכלו לשמוע טוב יותר, הוא נותן שיידחקו עליו עוד קצת, לבין מי שדוחף אחרים כדי לשמוע בעצמו – הוא שמים וארץ.

* * *

לדחוף את השני כדי להשיג משהו עבורי, כמוהו כניסיון לצאת דרך דלת מצוירת. ובכל מקרה, זהו לא המפתח הנכון... 

משפט חכם ששמעתי גרס כך: העולם עומד על מסירות-נפש. זוהי הסיבה לרוב הדברים הטובים שנעשים בעולם. והיסוד הזה מתחלק לשניים: יש שמוסרים את נפשם שלהם למען המטרות שהם רואים כראויות, לעומת אלו שמוסרים עבור אותן מטרות בדיוק את נפשו של השני...