שו"ת התניא: גם היום אפשר למסור נפש?

בפרק יח למדנו להכיר ממד פנימי מאוד בתוכנו, שבו אנחנו - כל יהודי ויהודייה - מתאחדים עם אבותינו הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב. הממד הזה נקרא חכמה, כוח שהוא למעלה משכל והיגיון, וממנו נובעת אמונה חזקה ובלתי ניתנת לערעור. בעקבותיהן של החכמה והאמונה ניתן להבחין לאורך ההיסטוריה, כאשר פעם אחר פעם התגלה ש"אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד".

עוד מדגיש שם אדמו"ר הזקן שמסירות הנפש הזו לא נבעה מעולם מהבנה מחודדת במיוחד של הקשר בין יהודי לא־לוהיו או מהתבוננות עמוקה בגדולת ה'. מדובר בתופעה שהקיפה ומוסיפה להקיף את כל שכבות החברה היהודית - מתלמידי חכמים גדולים ועד בורים ועמי ארצות גדולים - "ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל... רק כאלו הוא דבר שאי־אפשר כלל לכפור בה' אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל".

ניתן היה לחשוב שהכוח הפנימי העצום הזה שתול בתוכנו כמו סוג כלשהו של מנגנון להשמדה עצמית, שמופעל רק בשעת חירום, ואילו לחיי היומיום הוא לא רלוונטי.

אישית, יצא לי לחשוב לא מעט שאם רק הייתי חי ברוסיה לפני מאה שנה (ברררר... תודה לה' שאני לא) בטח הייתי במדרגה רוחנית אחרת לגמרי. כשגויים רודפים אותך ומכריחים את הנשק הסודי הזה, את המסירות־נפש־למעלה־מטעם־ודעת, להתגלות - שום אתגר לא יכול עליך. שלוש תפילות ביום במניין ובכוונה - ברור. רק אם אפשר להוסיף כמה יריות ונביחות כלבים ברקע. לימוד תורה של שעות כשאני רעב וצמא - ודאי וודאי. ורצוי בכוך קטן וטחוב שנכנסים אליו דרך מרתף סודי. אבל איפה זה ואיפה החיים שלי כאן, בארץ ישראל, בן חורין לעבוד את ה' כמה שאני רוצה ובפועל מה כבר יוצא...

בפרק שלנו אדמו"ר הזקן מסביר שמסירות נפש היא סגולה שרלוונטית לכל אחד, בכל יום, בכל מקום. גם ברחובות ירושלים, חיפה או תל־אביב. מסירות נפש היא כור גרעיני, משאב שיכול לספק אנרגיה לכל צרכי הנפש היהודית, שבגדול מתחלקים לשני אתגרים בסיסיים:

1. עשה; 2. לא־תעשה.

כשאנחנו רוצים לקיים מצוות עשה, היצר מזכיר לנו שאנחנו עשויים מיסוד העפר. אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו מוצפים מיד עצלות מדהימה, מרגישים כאילו אנחנו שוקלים טון וכל תנועה עולה לנו בבריאות. אל העלות מצטרפת גם קרירות, שמכניסה אותנו להמון התבלטויות. עד כמה כדאי להשקיע. עד כמה צריך להשקיע. אולי אני לא חייב. אולי אפשר להתחיל מחר...

כשאנחנו נתקלים בניסיון, בקריצה של איזו תאווה אסורה, אנחנו נכנסים לתחום של מצוות לא־תעשה. שם היצר תוקף עם הרבה חום והתלהבות, מציע לנו לרוץ מהר פן נאחר, שולח לנו המוני תזכורות שקוטעות לנו את חוט המחשבה כמו דפי פרסומת באינטרנט ומבטיח שמספיק אם נטעם רק קצת, רק טיפה...

מול האתגרים האלה אדמו"ר הזקן מציע קצת דמיון מודרך: מה יותר קשה: למסור את הנפש בערבות סיביר או להתגבר על תאווה אצלנו בבית? לסבול עינויים במרתפי האינקוויזיציה בספרד או לקום מהמיטה בשעה הנכונה?

זה מצחיק, אבל זה עובד. אם תתאמן על זה מספיק, תגלה שאתה באמת יכול לדמיין את עצמך מוסר את הנפש, סובל עינויים, נותן הכל כדי לא להיות נפרד מה' יתברך אפילו לרגע אחד. למחשבה הזו יש כוח עצום, והיא יכולה להפוך לכוח המניע הראשי שבחייך. מסירות נפש - היום! 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן