שו"ת התניא: איזו דרך תעשה אותי מאושר?

כולם רוצים שמחה ואושר. אף אחד לא רוצה עצבות ודיכאון, רגשות אשם או עצבנות. במהלך היומיום, אם ישאלו אותנו מה אנחנו רוצים ולקראת מה אנחנו חותרים, בדרך כלל נענה תשובות אחרות: אני מנסה להגיש את העבודה הזו בזמן, אני בדרך לעסקה שתסגור לי את החודש, אני עובד קשה להתקבל ליחידה מובחרת וכו' וכו'. אבל השאלה שלך שמה את האצבע על לב העניין, הסך־הכל של הרצונות שלנו, שמתמקדים ברצון מאוד פשוט - להיות מאושרים.

כשאנחנו שוקעים בכורסה בסוף היום ומגלים שאחרי כל ההתרוצצות, ובלי שום קשר למה שעשינו/הרווחנו/הספקנו - נשארנו עם מעט מאוד אושר ביד, אנחנו מתבאסים עוד יותר.

אז מתחילים הטלפונים. קודם כל לכל מי שלדעתנו אחראי לכך שאנו לא מאושרים. מי שחייב לנו משהו, מי שעשה לנו משהו, מי שלא עשה בשבילנו מספיק. בן/בת הזוג, הילדים, ההורים, השכנים, החברים, הבוס או החבר'ה מהמשרד. אחר כך אנחנו בודקים בקניון הסמוך, אולי יש שם משהו שיוכל למלא אותנו באושר. כורסה חדשה, למשל. או טלוויזיה גדולה יותר. כשזה גם זה לא עוזר שורים עלינו הרהורי תוגה עמוקים, ואנחנו מחפשים מאמן/מנטור/פסיכולוג מתאים שיוכל להוביל אותנו אל התשובה שנמצאת בוודאי עמוק בנבכי הנפש.

לכל הגישושים האלה יש מכנה משותף - אנחנו מניחים שאושר הוא תוצאה, ומחפשים נואשות אחר הסיבה שתביא אותו.

אדמו"ר הזקן לא מאמין בהנחה הזו. בפרקים שלנו הוא מציע תפיסה שונה לגמרי: שמחה ואושר אינם תוצאה אלא סיבה, או יותר נכון: כלי עבודה נחוצים בעבודת ה'. יש הרבה אתגרים בחיים. כדי שתצליח, באמת כדאי מאוד שתהיה שמח.

מכיוון שהשמחה חשובה כל־כך, אדמו"ר הזקן מתייחס אליה ברצינות רבה וניגש מיד לעבודה. ראשית כל, השמחה היא מצב טבעי. לא צריך סיבה לשמוח, צריך סיבה כדי להיות עצוב. כאן מאבחן אדמו"ר הזקן את שלושת גורמי העצבות, שאפשר לנסח אותן כשלוש שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו:

למה זה קורה לי? - בעיות משפחתיות, דאגות, צרות כלכליות ומחלות. דברים שקורים לנו בהווה.

למה עשיתי את זה (או: למה לא עשיתי את זה)? - רגשות אשם על חטאים וכישלונות שקרו לנו בעבר.

למה אני כזה? - תסכול פנימי על החלקים הלא־נעימים שקיימים בנו.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן