שו"ת התניא: למה ה' עושה לי את זה?

אנחנו מגיבים לנסיבות החיים השונות, מה שאדמו"ר הזקן מכנה מילי דעלמא, לפי שתי שאלות מפתח - מה ומי.

מה - מה הדבר שקרה לי כעת, מתוק או מר, קל או קשה, כשמתוך זה אנחנו בדרך כלל קופצים מיד למסקנה תואמת: טוב או רע. המתוק והקל מקבלים תגית של "טוב", בעוד המר והקשה מתויגים כ"רע".

מי - מי אחראי למצב שבו אני נמצא. האם הקב"ה "שכח" אותי, השאיר אותי לבד בשטח חשוף לאש? או, במחשבה שנייה, האם יכול להיות שהוא אחראי לכל זה? אם כך, מה אני מרגיש כלפיו?

ברשותך, נתחיל מהשאלה השנייה. בגדול, יש לנו שתי אפשרויות של "מי": אחת - להניח שאין אף אחד שאחראי, הכל מקרה שאין לו הסבר; ושתיים - להאמין שיש מי שאחראי, שקוראים לו הקב"ה והוא שולח לך כל דבר בחיים - מתוק או מר - בכוונה.

מתוך השאלה שלך אפשר להבין שכבר בחרת באפשרות 2, אחרת - על מי אתה מתלונן? אז קודם כל מצבך טוב, אתה בריא יותר מהרבה אנשים אחרים שמסתובבים בעולם אבודים ובודדים מאוד, משום שהם בטוחים שכל החיים שלהם בנויים ממקרים וצירופי מקרים, ללא שום יד מכוונת וללא שום גב תומך.

כעת, מתוך ההבנה שהקב"ה עומד מאחורי כל מה שקורה לך, בוודאי תוכל לפתור גם את שאלת ה"מה". אם הכל מגיע מהקב"ה, פירושו של דבר שהכל - אבל הכל - לטובה. נכון, זה לא מרגיש נעים, קל או מתוק. זה גורם לך לבכות, לצעוק או אפילו לצרוח. יש בזה המון צער וייסורים. אבל זה לטובה, אין שום אפשרות אחרת.

אדמו"ר הזקן מסביר שיש בחיים שני ממדים, שני עולמות: אחד גלוי ואחד מכוסה. הגלוי, עלמא דאתגליא, הוא מה שאנו חווים בזמן הווה. המכוסה, עלמא דאתכסיא, גם הוא קיים כאן ועכשיו אבל מכוסה ונסתר מאתנו.

למה הוא מכוסה? לא כדי לבאס אותנו, אלא כי הטוב שבו גדול מכדי שנוכל להבין אותו. במצבנו הנוכחי, אנחנו לא יכולים עדיין לחוות אותו באמת. זו הסיבה שאנחנו חווים אותו כצער, כמרירות, ככאב. הקשיים האלו הם סימנים של תהליך שמתחולל בתוכנו, תהליך שמחזק ומגדיל אותנו. בעתיד, במהרה, נזכה לראות במוחש את כל הטוב המכוסה שהסתתר במה שנראה היה כרע, ונאמר תודה על כל פצע ועל כל מכה.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן