הסיפור של קובי: מהישיבה לחילוניות – ובחזרה ליהדות

היי חברים,

אני משתף אתכם בסיפור חיי, ובו אעלה התמודדויות שחוויתי בתחום החברתי, בתקופת הלימודים ובזירה הדתית – הנשירה והחזרה אליה.

לפני שאפתח, חשוב לי להדגיש שאני יודע ומאמין שכל הנפשות הפועלות עשו את המיטב שלהם עבורי, וכל פעולה נעשתה מכוונה טהורה של מתן סיוע ועזרה.

אני קובי, בן 23.
נולדתי בארץ, ובגיל 6 עקרנו לחו"ל לשם פרנסה. בשלב זה התחככתי לראשונה עם התמודדות מול חברה חדשה ותרבות זרה שדרשו ממני לקלוט מהר את שם המשחק. אומנם ניחנתי ביכולת לימוד מהירה, אך התקשיתי להיטמע בחברה. הקושי בהסתגלות החברתית נפגש בתכונה שלי של תחושת בזבז זמן עבור לימוד דברים שנראים לי כלא רלוונטיים או נחוצים לחיי היום יום, ולכן בכל תקופת הלימודים בתלמוד התורה מצאתי את עצמי כ"כבשה השחורה" – זו שהופכת למושא צחוק של החברים. המקרים בהם אבא לקח את המושכות לידיים והתערב עבורי, הסתכמו כמזיקים יותר מהמצב הקשה עצמו.
במשך השנים, נוצר חתך קיצוני בין תחומי הלימודים – בחלקם הייתי טוב בכמה רמות מהרמה הכיתתית, אך בתחומים אחרים נותרתי מאחור. קצב הקליטה שלי, שהתמיד לפגר, הוביל אותי לאבחונים ומבחני יכולת שהסתכמו בהחלטה אחת: מחצית מהיום אלמד עם הכיתה, ובחצי השני של היום אלמד בבית ספר מיוחד. כמובן שהחלטה כזו היתה קשה מאוד עבורי היות שהיא היוותה טריגר נוסף לגיחוך החברים עלי.
מה שאני זוכר זה שאמרתי לעצמי: "רק שלא יעשו את זה, בגלל שעכשיו תהיה לחברים שלי עוד סיבה לצחוק עלי".

לאחר 8 שנים ויום הולדת 14, חזרנו לארץ. נכנסתי לישיבה קטנה לפני שהספקתי להסיר ממני את תג ״המושא לצחוק״. התקווה להשאיר את הכל מאחור ולהתחיל מחדש התבדתה מהר. אהבתי ללמוד, הייתי רעב לקלוט עוד ולהתעמק בלימוד, אבל לא השכלתי שמקובלות חברתית היא משתנה תלוי התנהגות ומיומנויות חברתיות, ולא לימודיות.
עברתי לישיבה גדולה. נכנסתי לשיעור שהפך מהר מאוד למשעמם. אהבתי להעמיק ותפסתי הכל מהר. השעמום הזה הוביל אותי להרהר ולשאול שאלות על דברים בסיסיים ועל אורח החיים שלי. מצאתי את עצמי תוהה מה המניע שמוביל אותי לקיים תורה ומצוות. בסיבה הדתייה אני ממשיך להתאפיין באורח חיים תורני, אך חיפשתי דברים אחרים לעשות.
התחושה שלי כלפי תורה ומצוות היתה אז כעניין מחייב וחובה להיצמד לתלם. יותר מזה, היו האיומים של גיהנום ו״אלוקים כועס ומאשים״ שהרתיעו מלעשות את ההיפך, וכמובן שבגישה שלי – לא היה בי רגש אהבה.
זוכר את התקופה בה בחרתי ישיבה ללמוד בה, כשמה שליווה אותי כל אותו זמן היתה שאלת ה״מה יגידו?!"...

בשלב מסוים, ולאחר סבל חברתי ממושך, עזבתי את הישיבה. החלטתי להתחיל ללכת אחרי הרצונות שלי, ובמצב זה קיבלתי החלטה להתגייס לצבא. השיתוף של הורי בהחלטה יצר בינינו עימות, שבסופו אבי הציע לחבור אליו לחופשה של שבועיים בחו“ל, ואז אתגייס. הטיסה הסתכמה בתשעה חודשים של שהות בודדת במקום מרוחק ממשפחה, חברה ומהחלטת הגיוס שלי. אפילו השבת שלי, שהיתה עד אז זמן לקריאת ספרים ושוטטות ברחוב עם חברים עד הבוקר, התחילה לקבל גוון אחר. כשהספרים לא עניינו עוד והריחוק מהכל העמיק עוד יותר, המחויבות האישית שלי לשבת כהלכה התרופפה. זה כבר לא היה מאתגר לשמור שבת, ולא היה מי ש״יחייב״ אותי להתפלל.
הפסקתי לשמור תורה ומצוות.

חזרתי לארץ. התגייסתי לצבא. השתחררתי וביקשתי מעצמי לראות אחרת. להכיר את עולם ה״התפתחות האישית״. למדתי שהדברים שקורים בחיי הם בשליטה שלי, ומכאן שלשים אצבע מאשימה על אלו שהכאיבו לי לא יקדם אותי או ייתן פתח לפתרון. בתהליך ארוך בין שנתיים של עבודה פנימית מייגעת, רכשתי מיומנויות חברתיות ותקשורת בין אישית.

לפני תקופה קצרה עשיתי תפנית בחיי. הפעם היה זה צעד מתוך התבוננות והחלטה של הדרך בה אני רוצה ללכת. אני בתהליך חזרה לדת ושמירת מצוות. הרגשתי שהלחץ מבחוץ והדרישה הסמויה של הסובבים אותי לקיים תורה הוחלשו. כשלמדו לקבל אותי כפי שאני, ה"אנטי" שלי לדת ירד, והרגשתי פתוח לעשות צעד חזרה. שבת אחת יצא לי להגיע לבית חב"ד ברמת גן. התארחתי על ידי אנשים שמזוהים עם הדת מחד, אך לא שופטים מנגד, לא מבקשים דין וחשבון על מה אני עושה או לא עושה ושידרו אהבה ואכפתיות.

היום אני בוחר בחיי תורה ומצוות. בימים בהם אני ניתקל בקושי, אני מזכיר לעצמי את החזון להקים בית דתי ששומר תורה ומצוות. התובנה הבוגרת שדורשת לאמץ כבר היום את אורח החיים שאני רוצה מחר, נוסכת בי אנרגיות ו״דרייב״ להתמיד בדת.

אני קובי, בן 23 ושומר תורה ומצוות. למדתי בדרך שלי לקבל את העבר וליצור את העתיד ובדרך להיות נאמן לעצמי.

רוצים לכתוב למדור החדש "סלפי – תוכן גולשים", באתר הידברות? שלחו יצירות, טורים, סיפורים ומכתבים למייל Debi@htv.co.il. אתר הידברות אינו מבטיח לפרסם כל תוכן שיתקבל, אלא אך ורק לפי שיקולי המערכת.