שו"ת התניא: איך אפשר לשמוח בעבודת ה’?

שוב, אתה פשוט מתבלבל. עצבות היא רגש שמתעורר בנו כשאנחנו מרגישים שהדברים הם לא כפי שהם צריכים להיות. מה שאתה מתאר הוא בדיוק כפי שצריך להיות. אתה נלחם, אתה נופל, אתה קם, אתה מסתער, אתה תופס מחסה - המלחמה הכי מרתקת והכי סוערת שיש בעולם מתרחשת בתוכך.

נדמה לך אולי שחייו של בינוני הם אפורים ומייגעים, שכל ההילה והתהילה נמצאים אצל הצדיק. האמת היא שזה בכלל לא נכון. צדיק ובינוני הם לא גבוה ונמוך, חזק וחלש, ציון מצוין לעומת מספיק בקושי. הם שני עולמות, שכל אחד מהם בעל ערך בפני עצמו.

אצל הצדיק הערך הוא השלמות, היופי, הטהרה. הנחת רוח שהוא מעורר למעלה דומה לתענוג שלנו ממאכל מתוק. אצל הבינוני הערך הוא הלחימה, ההתגברות, ההשקעה. הוא מעורר נחת רוח מסוג אחר לגמרי, כמו מאכל פיקנטי, מפולפל כזה. שני הטעמים טובים, שניהם אהובים, לא היינו משנים אף אחד מהם.

אם ניכנס קצת לעומק, אז מאכל מתוק הוא מאכל שהכל בו נעים, ערב, טעים. מאכל מפולפל ומתובל, לעומת זאת, הוא מאכל שיש בו סתירות וניגודים. חצי כפית מלח, כף סוכר, קורט פלפל שחור גרוס וקצת פפריקה חריפה. דווקא הניגודים הללו הם מה שעושה אותו מיוחד כל־כך.

המתוק הוא הצדיק, זה שהכל אצלו טוב. זה שגם כשהוא פוגש רע, הוא מסוגל להפוך אותו לטוב גמור. בזוהר הקדוש זה נקרא לעשות אתהפכא. הפיקנטי, הפלפל, הוא אתה: יש בך טוב, ויש בך רע. אתה לא יכול לעשות אתהפכא, אלא רק אתכפיא - להוריד לרע את הראש, לכפות אותו לשתף פעולה או לפחות לא להפריע. וזה מה שמגניב בך, הניגוד הזה, הניצוץ שיוצא כשהטוב והרע מתנגשים חזיתית.

מסקנה: כל אחד מהחסרונות שלך, אלו שמעציבים אותך כל־כך, הוא קרש קפיצה שמביא המון נחת רוח לה' יתברך, ואם הוא שמח - למה שאתה לא תשמח?

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן