שו"ת התניא: האם אדם יכול לשנות את הטבע שלו?

אם הגעת עד כאן, כנראה שהתורה אומרת לך משהו. אם אתה בכלל מסתובב באזורים האלה של ארון הספרים, כנראה שאתה לא לגמרי בטוח מה אתה כן ומה אתה לא. אם אני צודק, אפשר לנתח את המצב שאתה נמצא בו בשתי דרכים:

או שאתה צודק, ומגיע למסקנה סופית שזו הפעם האחרונה שפתחת ספר חסידות/יהדות בחיים. התנ"ך הוא זיוף מתוחכם, הממצאים הארכיאולוגיים שנויים במחלוקת, תנאים ואמוראים וכל סוגי הרבנים הם בסופו של דבר רק בני אדם וההיסטוריה היהודית דומה לזו של כל עם אחר.

או שאתה ממשיך לשאול את עצמך - ומה אם אני טועה? מה אם כל זה נכון, אמת ויציב, ורק אני משום מה לא מצליח להרגיש את זה?

באחד הספרים ראיתי משל מצמרר: איש הולך ברחוב ולפתע רואה חלון מואר. הוא מתקרב ומבחין בקבוצת אנשים שנותנים ידיים זה לזה ומסתובבים במעגל גדול, כשבמרכז המעגל עומדים שלושה אנשים עם כלים משונים בידיהם: אחד משפשף ארבעה חוטים מתוחים עם מקל ארוך ודק; אחד מחזיק בידיו צינור חלול ומנוקב כשהוא סוגר ופותח את החורים שלו לסירוגין; ואחד אוחז בשתי צלחות נחושת גדולות ומכה אותן זו בזו. האיש המתבונן משתאה למראה המחזה המוזר. אין ספק, חבורת משוגעים. האם זהו בית חולים לחולי נפש? אם רק היה פותח את החלון ונוכח לדעת כמה ערבה המנגינה, כמה משמח הריקוד...

פרק כט הוא אחד הפרקים רבי העוצמה והרגש שבתניא. אדמו"ר הזקן מתמודד בו עם שאלה מעשית עד מאוד: מה יעשה הבינוני, שנפש הבהמית שלו כה חזקה וטבעית עבורו, כאשר הוא נמצא במצב של טמטום הלב ואינו יכול לפתוח לבו בשום אופן לאמונה, לתפילה או להתחזקות במלחמת היצר?

המענה שניתן כאן מורכב הן מניתוח הסיבות למצב והן מהצעה לפתרון.

ניתוח המצב: האמת היחידה והמוחלטת היא שאתה, כמו כל דבר אחר בעולם ובכלל, בטל לגמרי לאור הא־לוהי שממלא את הכל. אממה, אתה חי בבועה. הנפש הא־לוהית שלך, שיודעת שהיא בטלה ורוצה רק להיות חלק מהאמת, נמצאת עמוק בפנים, עטופה בקליפה עבה וגסה של סטרא־אחרא - נפש בהמית שחוסמת את השייכות הזו. הקב"ה רוצה שתהיה כאן בחירה חופשית, זוכר (ראה פרק ו)?

אז יוצא שהמצב מאוד מורכב: יש מה שאתה יודע שאתה רוצה באמת באמת, שזה רצון הנפש הא־לוהית, ויש מה שאתה מרגיש שאתה רוצה, שזה רצון הנפש הבהמית. אז איך תפעל כנגד עצמך?

הפתרון היחיד הוא לפוצץ את הבועה, ובשביל לעשות את זה תצטרך להפוך את העניין לאישי. זה לא כל־כך קשה, כי כבר הוכחת שמספיק אכפת לך. כשאתה מנסה להתפלל וזה לא הולך, סימן שאכפת לך. שזה אישי עבורך. שיש מקום שבו אתה רוצה ללכת עם הרצון הפנימי יותר,

הא־לוהי, שקיים בך. עכשיו, מה שחסר לך הוא קצת רגש.

זה כואב לך? תראה את זה. תתעצבן. תצעק. חכמים אמרו שאדם צריך "להרגיז יצר טוב על יצר הרע" (ברכות ה, א), ממש להתרגז ולהתחמם. אדמו"ר הזקן מתרגז בשבילנו באופן איכותי ביותר: "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול... עד מתי תסתיר לפני אור אין־סוף ברוך־הוא?"

בלשון החסידית, קוראים לזה ביטוש, כלומר: מכות. בזוהר הקדוש כתוב שזה ממש כמו עץ עבה שהאש לא מצליחה להיתפס בו, ורק כשבועטים בו כמו שצריך הוא נדלק.

זה לא קל או נעים. אתה עלול להיעלב בעצמך, מפני שבשלב הנוכחי - כשמדברים על היצר בעצם מדברים עליך ומציגים אותך ככלי ריק. כמה אתה רחוק מה'. כמה אתה מפספס את המטרה שלשמה נבראת. כמה מעט אמת יש בדברים הטובים שאתה בכל זאת עושה.

אבל זה כדאי, כי כל ביטוש כזה עושה משהו. כל מכה מערערת את הביטחון של הנפש הבהמית, מחלישה את האחיזה שלה בך וחושפת את ה"אני" האמיתי שלך - שמסתתר מאחורי קליפתה. ה"אני" הא־לוהי הזה חי ובועט, ורק מחכה ליום שבו תיתן לו להיחשף ולצאת.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן