שו"ת התניא: למה חייבים לאהוב את עם ישראל? לא מספיק לכבד?

לא רע. אבל אפשר יותר טוב. היכולת לחיות בשלום עם הזולת, להידבר באופן נינוח וליצור מערכות יחסים קרובות עם שכנים ומכרים מלמדת על מידות טובות ויכולת שליטה עצמית. מצבך טוב בהרבה מזה של אדם שאינו מסוגל לרסן את כעסו, או מזה שהוא כה אנוכי עד שהכל נרתעים מחברתו.

אבל דע לך, אין ביכולת המבורכת הזו ולו אחוז אחד מעוצמתה של אהבת ישראל אמיתית. היחסים הנינוחים וההרמוניים שאתה מקיים עם שכניך אינם מבטאים קרבת אמת, אלא שאיפה לשלום ולנוחות בלבד. כשאתה מברך לשלום את חבריך לכיתה אתה לא אוהב אותם, אלא נענה למוסכמה מקובלת שמגדירה מיהו אדם "נחמד" ומהי התנהגות "תקינה".

אהבת ישראל אמיתית, מלמד אדמו"ר הזקן בפרק שכולו לב, פירושה לאהוב את הזולת כמוך - ממש! לראות יהודי שלא פגשת מעולם, ולהרגיש שאתה והוא אחים ממש. אחים מאב, אבינו שבשמים, שהוא מקור הנשמות שבכם ושבכל ישראל, נשמות שלאמיתו של דבר הן נשמה אחת - גדולה, נפלאה וקדושה - שירדה בעולם הזה אל גופים מחולקים.

מסופר בגמרא שפעם בא גוי אחד להלל הזקן, נשיא ישראל, וביקש ממנו ללמד אותו את כל התורה על רגל אחת. הלל אמר לו: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו - מצוות אהבת ישראל - היא כל התורה כולה, וכל השאר - פירוש. לך ולמד. לאיזו אהבת ישראל בדיוק מתכוון הלל הזקן? האם לדרך הארץ הבסיסית שעליה דיברת? ברור שלא.

הלל התבקש להעמיד את התורה כולה על רגל אחת, עניין אחד. לדבר צפוף, להגיע לנקודה. והוא עושה את זה, לגמרי. הוא מעמיד בפני מועמד הגיור אתגר אחד ויחיד. רק לאהוב. כל אחד. כמוך ממש. זה הכל.

כמוך. לרצות בשבילו מה שאתה רוצה בשביל עצמך, להתפלל עליו באותה התלהבות ובאותה עוצמה. כמוך. להצטער בצערו בעת מחלה, פגיעה או כל מקרה מצער אחר ממש כמו שאתה מצטער כאשר אתה עצמך חווה כאב וצער. לעזור לו בפועל - בכסף, בטרחה. כמוך. לשמוח בשמחתו כאשר הוא זוכה בפרס, מקבל קידום במשרד, מקבל את הציון הטוב ביותר בכיתה - טוב גם מזה שלך.

כמו הגוי, גם הלל התחכם קצת. הוא נתן אתגר כזה, שבאמת צריך את כל התורה כולה כדי לעמוד בו. כל התורה - באיכות, לא בכמות. כלומר: לקיים את המצווה הזו, אפשר רק אם מפנימים את העיקר הגדול של התורה, את המכנה המשותף של כל המצוות, והוא: להגביה ולהעלות הנפש על הגוף.

גוף - הכוונה לא לבשר ודם בלבד, אלא גם לנפש הבהמית ולתכונות האופי, כל מה שמגדיר אותי כשונה מחברי. נפש - הכוונה לנפש הא־לוהית, חלק א־לוה ממעל, מהות א־לוהית שלא נולדה מכוחי ולא קשורה לכישרונותיי או לתכונותיי אלא רק נטועה בי, נתונה לי במתנה. לי, וגם לחברי. לי, וגם לכל יהודי אחר. המהות הזו אחת, והיא הופכת אותנו לאחים.

כל עוד קיימות חומות של גוף והגדרה עצמית ביני ובין הזולת, הרי שכל רגש שמתעורר בי כלפיו מוכרח לעבור דרכן ולשלם להן "מס". מס גוף שכזה, משהו שנותן לי תועלת, שמתחבר לאינטרס שלי, שמועיל לי באיזושהי צורה. או כסף, או כבוד, או הנאה, אפילו עצם התענוג שבידיעה שאני איש נחמד ונעים לבריות. גם זה גוף, גם זה קשור אליי ולא אל הזולת, ולכן גם זה - בהגדרה - מפריד ביני לבינו. שומר עליי בצד אחד של החומה, ועליו בצד השני.

כדי להגיע אל הדבר הגדול הזה, יסוד ושורש כל התורה, כדאי לחזור על הפרקים האחרונים (כט־לא) - הביטוש, המרירות, הביטול. כל אלו תורמים להעברת הפוקוס מגוף לנשמה, ומאפשרים לקסם לקרות.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן