איך הפכתי את סלון הפאות שלי על פיו

היה זה לילה חורפי במיוחד. רוחות מקפיאות נשבו בכל הכוח והרעידו את צמרות העצים הערומים. השמים נצבעו אט אט בגוון אדמדם, וכל הרחובות היו ריקים. כבר בצהרים שחו יודעי דבר כי אם צבע השמים ארגמן יהיה – סימן לשלג שעתיד לרדת עוד הלילה. כזה קור היה.

ישבתי על ספת העור בסלון המוסק. אוירה חמימה ורגועה שררה בבית. העברתי בתנועה סבתאית משהו את ידי על  כוס תה קמומיל כדי להשיב את נפשי. הא, לגמתי בהנאה מהרותח הרותח הזה. בכל זאת, היום סיימנו!

ברוך השם, בתחילת השבוע הבא נפתח את סלון הפאות החדש לקהל הרחב.

אחרי שבועות של מרוץ מטורף.

חשתי מתיקות מתחילה להתפשט בגופי. אחרי 4 שנים אני מוציאה את סלון הפאות שלי מהבית לסטודיו!

לא עוד שערות על השטיחים, לא עוד שרותי קפה/תה/שוקו/כריך/מיקרוגל (אין למחוק את המיותר – כך זה היה...) במטבח הפרטי שלי, לא עוד דפיקות בדלת ערב שבת לחיזוק הבייביליס.

הו, מזמור לתודה! אני ממש מתרגשת!

ואני, כמו שאני ככה... מפתיעה ולא שגרתית, החלטתי ברגע כי היום, למרות מזג האוויר ועל אף שהחלטנו כי נדחה את הנסיעה, ניסע  לאדמו"ר שלנו – לקבל את ברכתו לרגל פתיחת הסלון.

בעלי מסתכל עלי בעיניים חצי צוחקות חצי תמהות. את רצינית?! תראי מה מזג האוויר בחוץ... זה מטורף לצאת מהבית. מה הלחץ?

ואני לא יודעת מדוע, אך ממשיכה להתעקש: כן, כן, היום! היום אנחנו נוסעים!

לבשתי את מעיל הצמר, וברגל ימין יצאתי את הבית לכיוון האוטו. הטיפות נראו לי מרקדות לכבודי, מאחלות הצלחה.

הנסיעה היתה קשה וארוכה. הגשם לא פסק מלרדת. אך בתוך תוכי היתה הרגשה מיוחדת.

והנה-הנה, אנחנו כבר מחכים בחדר ההמתנה להיכנס אל הקודש.

הדלת נפתחת. בעלי היטיב את החליפה בתנועה מהירה, מרוגשת מעצם המעמד, ובדממת אלחוט ששמורה לרגעי הוד שכאלה נכנסנו אל תוך החדר המואר.

האדמ"ור ישב רכון על ספריו.

הדופק שלי עולה כל פעם מחדש רק מלחזות מזיו פניו.

כשהבחין בנו, בת שחוק עלתה על שפתיו, החל לשאול לשלומינו ושוחח איתנו ארוכות על ענייני השעה. את האהבה שעוברת דרך החיוך הזה וחודרת לעצמות, עולה עד המוח ויורדת עד לאצבעות, אין אפשרות לתאר במילים, אז אדלג לחלק העיקרי של המפגש.

"אנחנו רוצים ברכה"...

כאן החל האדמו"ר לטעון, ספק לנו ספק לעצמו (לפחות בארבעה דוגמאות שונות), מדוע אסור להתעסק עם דבר לא כשר {וזו לא רק הבעיה של האדם שרכש). והרי כפי שלא יעלה על הדעת למכור בשר דבר אחר... כך אין התר להתעסק עם פאות לא כשרות.

וכך הוא ממשיך בנועם, ובכעין המלצה מאיר את עיני לשנות את סגנון מכירת הפאות בהן אני מתעסקת עד עתה. ואם כך – האירו עיניו כשתי מרגליות – והחל מברך ומברך כשהוא חוזר שוב ושוב, בעמידה על גדרי ההלכה תזכו לכל שפע, כדברי הכתוב: אין אדם שומע לי ומפסיד"...

בום.

רגלי רועדות. את המשך דבריו אני שומעת מבעד למסך ערפל...

הדרך חזור עוברת בדממה. שקט מוחלט שורר באוטו, מעכלים את ששמענו.

רק המחשבות. המחשבות מתרוצצות... מחשבות...

השקענו עשרות אלפי שקלים בסלון החדש, הזמנתי מלאי ענק של פאות חדשות לרגל הפתיחה, בקושי אנחנו יודעים איך להתמודד עם ההתחייבויות הקיימות, ו...?

זהו, צריך לעשות קאט!

לעצור הכל?!

מדהים איך אפשר לצאת ולהיכנס דרך אותה דלת, עם אותה רגל ימין, ולהיות פשוט אחרת!

דבר ראשון, ביטלתי את היומן למחר.

בעלי, חכם כמו תמיד, אמר לי: אני מחזק את ידיך. בכל אשר תלכי – אלך, ובכל אשר תשני – אשנה. אינני יכול לעמוד על הקרקע אשר את עומדת עליה עכשיו, כי קודש היא... אך דעי כי אני מאחוריך.

אוקי, אז בתכל'ס – ההחלטה הסופית היא שלי!

ואז... נכנסתי לחדר השינה ובכיתי את נשמתי. מה עלי לעשות?! אנא, אלוקי, תן בי כח...

***

קרן ראשונה חדרה מבעד לשמים המעוננים, מאירה את התות שהחל לצמוח לי באדנית, מזכירה כי בא הבוקר.

בעיניים נפוחות שלחתי את הילדים ללימודים, ושוב נשארנו, אני עם המחשבות, לבד.

איך אני מודיעה עכשיו לכל מעגל לקוחותי ומשפחתי כי אינני נוגעת עוד בפאות ארוכות?! בפאות שאינן 100% לפי ההלכה?!

היו הרבה רגעים למעלה-למטה, ושוב למעלה-ומטה---

וכך, דווקא מהנקודה הכי עמוקה של ההלם והשברון, הבלבול והבכי – נבט ועלה לו עלה ירוק של תקווה. עלתה וזרחה שמש מרפא.

גערתי בעצמי בחיוך.

כך חונכת וכך גדלת – כניעה מוחלטת לדברי תורה!

עץ חיים היא למחזיקים בה – ורק ממנה אשאב עכשיו כח ועוצמה!

האדמו"ר הוא צינור לטוב אין סוף... להאיר את עיני ולתת לי אותו.

כן, הבנתם נכון...

ברגע אחד שיניתי סטטוס – אוהבת את ריבונו של עולם יותר מתמיד, ורוצה לעשות לו קורת רוח!

***

- "מה קרה?", שאלו בדאגה. מישהו חולה? למה את מתחזקת?

- "אולי כדורים?" היום תחום בריאות הנפש כל כך מקובל, את לא צריכה להתבייש... צייצה גם אישה מכובדת נורא, בסטייל מדהים ובשכמיה מחממת.

- פה פתוח ועיניים עגולות – נו... יעבור לך, אמרו בקול את מה שחשבו כמה טפשות.

"תיזהרי מכת השאלים" – לחשה בטון נמוך ובהטעמה רוויית משמעות לקוחה דאוגה.

ואני? עודני כאן – שמחה ומאושרת, חמש שנים אחרי.

בלי כדורים וגם בלי "שאל"... אבל אישה אחרת!

היה קשה, ואפילו מאד! היו רגעים שרציתי לארוז את הכל וללכת. ואז הייתי נזכרת בדבריו מלאי הנוחם והאהבה של האדמו"ר: יש לך פצצה ביד – פצצת אמונה וכח להנחיל לבנות ישראל מסר ודרך אמת – התזנחי זאת?! את מנהיגה את הספינה כרגע – אינך יכולה לפרוש באמצע ההפלגה----

מההתחלה – אימא תמכה. בהמשך, המשפחה המורחבת והשכונה גם מקבלת. בסוף – החברים עיכלו... והלקוחות אכן התחלפו, אך הם ישנם, והרבה.

מראה לכולם שאפשרי (ועוד איך אפשרי!) להיות עם פאות צנועות – ומטופחות. ברמה ובאיכות.

אני יושבת שוב על הכורסה בסלון המוסק, כמעט באותה זווית...

וידי, מבלי משים, מלטפות את כוס התה החמימה שמלווה אותי שנים. ואני יודעת בהכרה ברורה ומוחשית, אני ממש מצליחה לגעת בה והיא מחזירה לי חיבוק –

זו הרגשה שנמצאת בתוכי יום יום שעה שעה, מלווה את כל ההתמודדויות, נמצאת ברגעים השמחים וגם בכאלה שפחות –

ההכרה "כי אין אדם שומע לי ומפסיד!"