איך דבריו של ליצן רפואי לקחו אותי חזרה הביתה?

לתכנית הבוקר שלי ראיינתי, לרגל פורים, ליצן רפואי וותיק, שמעביר שיעורים בליצנות רפואית. הוא הסביר לי שכל המהות של הליצנים הרפואיים אינה דווקא להעלות חיוך על שפתי החולה. כן, הם שמחים כשזה יוצא לפועל, אבל זה לא הכרחי.

מה כן?

הסחת הדעת של החולה ממחלתו! לאחר שדעתו של החולה מוסחת, הוא גם יכול לחייך, לצחוק, לשמוח, לעלוז וליהנות.

דבריו של הליצן הרפואי לקחו אותי היישר אל חינוך ילדינו.

פעמים רבות אני אומרת להורים:

הילד בן השנה וחצי או השנתיים מנדנד? בוכה? מעצבן? מילל? לא תמיד יש צורך לעשות עניין מזה.

לפעמים הוא עייף, כועס, עצבני או סתם לא נינוח.

כשאנחנו עושים עניין מבכיותיו ונדנודיו, הוא פתאום מגלה שמתייחסים אליו, ואז הוא ממשיך לנדנד גם הלאה ומגיע רחוק.

במקום להתייחס לכל נדנוד – למדו את עצמכם להסיח את דעתו.

אל תדברו על הדבר עצמו: "אני יודעת שרצית וופל, אבל אתה יודע שאימא לא מרשה, נכון?".

כבר אמרתם את המשפט הזה אולי אלף פעמים ולא עזר לכם, למה שיעזור עכשיו?

במקום לדבר ולדבר, לומר שוב ושוב,  ואחר כך להתעצבן שהילד לא נרגע, הסיחו את דעתו ממה שרצה.

"הי, תראה, אני בדיוק באמצע לסדר זוגות גרביים וחסר לי גרב אחד כחול, אולי נפל מתחת למיטה? אולי הוא מתחת השמיכה? אולי מתחבא בתוך מכונת הייבוש?".

דעתו של ילד קטן מוסחת במהירות. הוא יצא לחפש במכונת הייבוש. כשישוב, קשה להאמין שעדיין יזכור מה עשה קודם, האם היה באמצע לבכות או באמצע לצחוק.

הסחת הדעת היא שיטה מצוינת כשיודעים לנהוג בה בחכמה ובצורה טבעית. אם עושים זאת באופן מלאכותי, הילד מגלה זאת ודעתו אינה מוסחת.