שו"ת התניא: מה עדיף – להתעמק או לעשות?

אין שום ספק שאם נתבונן במגוון הכוחות שמהם אנו - בני אדם - מורכבים, נגלה שיש בהם כוחות חיצוניים וכוחות פנימיים, כוחות שבאים ממעמקים ומבטאים רבדים עשירים וגבוהים של אישיותנו בצד כוחות פשוטים שמשמשים אותנו לפעולות בסיסיות ואפילו בהמיות.

הכוחות הפנימיים, בכלליות, מתמקדים בשני אזורים - המוח והלב. שם שוכנת תמצית "מותר האדם מן הבהמה", מה שמייחד אותנו כיצורים אנושיים: היכולת לחשוב באופן מודע, לנתח נושא מכל צדדיו ולהבין אותו לעומקו, ולא פחות חשוב - להפעיל עולמות מורכבים ועדינים של רגש כלפי אותם נושאים. לחוש משיכה, אהבה, כמיהה או התבטלות ומנגד יראה, פחד, דחייה או שלילה.

את ביטויי הכוחות הפנימיים נמצא בדרך כלל בלבוש הפנימי של הנפש, לבוש המחשבה. הכוחות החיצוניים, לעומת זאת, מתבטאים בלבושים החיצוניים: בדיבור ובמעשה (ראה שאלה 28).

את תרי"ג מצוות התורה מקיימים בלבושים החיצוניים, ודווקא בחיצוני שבהם - לבוש המעשה (במצוות שעניינן דיבור, כמו תלמוד תורה, נחשבת הזזת השפתיים למעשה). אמנם, כל מצווה היא עולם מלא של מודעות ורגש, וכל אחד זוכה לטעום מן העולם הזה בהתאם למדרגתו הרוחנית; אך העושר והעומק אינם תנאי לקיום המצווה, אלא מעלה נוספת שהיא בבחינת 'רשות' בלבד.

זה מסתכם במבחן התוצאה: אם ישבת בליל הסדר והעמקת בזיכרון יציאת מצרים, בקדושת מצוות אכילת מצה ובדרכים שבהן היא משפיעה עליך - לא עשית דבר. אך אם, לעומת זאת, אכלת מצה מבלי להקדיש לכך תשומת לב יתרה ומבלי להרגיש דבר - יצאת ידי חובת המצווה. פעלת תיקון בעולם.

עד כאן הסבר שרק מוסיף ומחזק את שאלתך - למה? מדוע מבקש מאתנו הקב"ה דווקא את המעשה החיצוני?

והתשובה:

אנחנו כאן, בעולם הזה, מסיבה אחת ויחידה - להדליק אור במקום שבו יש חושך. נשמתנו ירדה אל עולם העשייה כדי לעבוד עם הגשמיות, עם החיצוניות, עם המעשה הנמוך והמצומצם. בשביל לעשות את זה אנחנו צריכים מעשים - גשמיות שזזה, שפועלת, שנותנת כוחות, שמשתנה וגורמת שינוי.

זה מרגיש פחות טוב, זה נראה פחות טוב, אבל לא באנו לעולם הכי פחות טוב בשביל להרגיש טוב או להיראות טוב. באנו בשביל לעשות טוב.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן