שו"ת התניא: איך אני יכול להאמין במשהו שאינני רואה?

אתה צודק כאשר אתה תולה את היראה בראיה. אם שמת לב, שתי המילים בנויות מאותן אותיות. יראה היא רגש, תגובה אינסטינקטיבית שמתעוררת בלב כתוצאה ממפגש מוחשי - אני רואה, ואז אני מרגיש. אם המפגש הזה אינו קיים, לא ייווצר כל רגש.

אמנם, גם אתה יודע שלא מוכרחים לראות משהו בכדי לחוש כלפיו רגש. אם אתה הולך ביער אפל ושומע זאב מתקרב, אתה ירא גם ירא - וזאת למרות שלא ראית אפילו את קצה זנבו.

פירוש הדבר הוא שישנם סוגים רבים של מפגשים, כאשר מוחשיות המפגש היא שם המשחק. ככל שהחוויה תהיה מוחשית יותר, כך הרגש שיתעורר יהיה עמוק וקבוע יותר.

אתה אומר שאינך רואה את הקב"ה, וזה נכון לגבי העיניים הגשמיות שלך. אך גם השכל מכונה לפעמים עין, כמו למשל: "איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לב, א). האם החכם רואה את העתידות, כמו נביא? - לא ולא, אך ההבנה שלו גם היא סוג של ראייה, סוג של מפגש, ובדרכה שלה גם היא יוצרת חוויה.

אדמו"ר הזקן מציע את התרגיל הבא: התבונן סביבך. אתה רואה עצים? שמים? אדמה? את קירות הבית? את העוברים והשבים? כעת זכור שכל אלו הנם אך ורק לבושים חיצוניים. יש להם חיות פנימית, מהות שהעין הגשמית אינה מסוגלת לראות, אך עין השכל בהחלט מסוגלת להסיק את קיומה. לאחר שהכרת בקיומו של הממד הפנימי בכל הסובב אותך, זהה אותו: הממד הפנימי הוא הקב"ה. הוא מתלבש בכל, הוא פועל בכל, הוא מתגלה דרך הכל.

את הקב"ה עצמו אינך רואה, אך את לבושיו - אתה רואה. האם זה שונה מכל מפגש אחר? האם את השוטר, האחראי על שמירת הסדר ומטיל מורא על העבריינים, אתה רואה במהותו המופשטת ככוח של שיטור - או שאתה רואה את המדים והצ'קלקה? כמו שהתרגלת לעובדה שבתוך מדי שוטר יש שוטר, כך תוכל להרגיל את עצמך לראות בתוך מדי הבורא (הבריאה) את הבורא.

תחשוב רגע על אמן. באמצעות יגיעה והתמדה הוא מצליח לגלות את החושים הטמונים בו עד שהם זורמים בו בקלות ובטבעיות. אותו הדבר קורה עם חוש האמונה בה' הטמון בנו.

זה נשמע אולי כמו תרגיל פשוט, אבל מי שיישם אותו בעקביות יגיע למהפך משנה תפיסה. עם האִימוּן, תבוא האמונה.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן