שו"ת התניא: איך מתכוונים בתפילה?

כבר למדנו שכוונה מכניסה חיים בתפילה, וחיים הם עניין של תפיסה. כל אחד מאתנו חי חיים שונים, מכיוון שכל אחד מאתנו תופס את החיים אחרת. נניח שהחיים הם בניין רב קומות, אדם אחד משתכן בחניון התת־קרקעי ואדם אחר חי לו בקומת הפנטהאוז. שניהם נולדו בקומה שבה הם גרים, ולא יצאו ממנה מעולם. כמה שונים חייהם זה מזה!

אחד רואה סביבו קירות בטון ושומע דרך קבע חריקות גלגלים, בעוד השני רואה את כל העיר פרושה לרגליו, נהנה מהשקט של הקומה הגבוהה ביותר ונושם אוויר טוב שמגיע אליו דרך החלון הפתוח.

השאלה מה תרגיש ועל מה תחשוב כשאתה מכוון בתפילה, תלויה בשאלה מי אתה וכיצד אתה תופס את הקב"ה - זה שלפניו אתה עומד ואליו אתה מתפלל.

בשני סוגי הכוונה הללו, שמכניסים חיים בגוף הדומם של מילות התפילה, יש מדרגות רבות. באופן כללי בלבד מחלק אותן אדמו"ר הזקן לשתיים: חי ומדבר (ראה בתשובה הקודמת).

מדבר, כידוע, הוא בן אדם, בעל שכל ובחירה. זה אומר שהוא פועל מתוך שכל ומתוך מודעות עצמית. הוא בוחר מה לעשות, מה לחשוב, איך להרגיש. בהקשר של התפילה, כוונה מסוג 'מדבר' היא כוונה של אדם שיש לו מערכת יחסים שלמה ובוגרת עם הקב"ה. הוא חושב עליו הרבה, מתבונן בנקודות שבהן הוא חש אותו ומתוך כך נולדים בו רגשות עמוקים ואמיתיים כלפיו - דחילו ורחימו

שכליים.

מובן שלמרות שכולנו בני אדם, לא כולנו מסוגלים לכוונה עמוקה ומודעת כל־כך. אדמו"ר הזקן כותב שזו כוונה של מי שדעתו יפה, פירוש: המיקוד שלו משוחרר ממחסומים, נקי מלכלוך, פנוי לריכוז מלא בקב"ה ובתפילה.

חשוב שנדע היכן אנו עומדים, לְמה אנו לא מסוגלים (לעת עתה), אך חשוב גם שנדע למה אנו כן מסוגלים - וכאן מגיעה המדרגה השנייה של כוונת התפילה.

חי, הוא בעל חיים. אין לו יכולת לתהליך שכלי, אך יש בו גילויים של רגש ראשוני. התעוררות הרגש אצל בעל החי אינה תהליך בחירי, אלא תגובה לאחד משני מצבים - גירוי או דחייה. כלפי מה שיוצר אצלו גירוי הוא מגיב באהבה וברצון להתקרב, בעוד כלפי מה שמעורר בו דחייה הוא מגיב בפחד ובניסיון להתרחק.

מאחר ולכולנו יש נשמה א־לוהית, כולנו יודעים בעומק לבנו מה טוב לנו במידה שאין דומה לה, ומה רע לנו במידה שאי־אפשר לתאר. גם אם אין בנו היכולת להגיע לבהירות שכלית ולעושר רגשי סביב הבחירה בטוב והמאיסה ברע, אנו עדיין יודעים - כמו הבהמה - מה טוב לנו ומה רע עבורנו. היראה והאהבה המתעוררות במדרגה זו נקראות דחילו ורחימו טבעיים. טבעי לנו לרצות את ה', טבעי לנו לשנוא את הרע.

גם זו כוונה ראויה בתפילה, והלוואי שנזכה לרתום את כל כוחותינו ורצוננו כדי לכוון אותה כראוי.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן