בעקבות השופטת ופרשת הווטסאפ: 5 עובדות על בתי דין וערכאות

1. בשני מקומות אסרה התורה על קבלת שוחד במשפט. בחומש דברים: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעַור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז, יט). וכן בחומש שמות בפרשת משפטים: "ושחד לא תקח, כי השחד יעַור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח).

איסור קבלת שוחד בבתי הדין היהודיים הוא מוחלט. והוא אמור לא רק במקרים בהם הדיין התבקש לעוות את הדין, אלא גם במקרה בו הוא מתבקש לפסוק דווקא לטובת הצד הזכאי לפי דין צדק. "אלא אפילו לזַכות את הזכאי ולחייב את החייב, אסור, ועובר בלא תעשה".

ולא רק שוחד ממון אסור, אלא גם שוחד דברים. וכך, גם אם קיבל הדיין טובת הנאה כלשהי מאדם, הוא פסול מלשבת בדין, גם אם לאותה טובה אין שום קשר לדין עצמו. לפי הרמב''ם, גם אם הדיין שט בסירה קטנה, אחד מהעומדים על החוף הושיט את ידו וסייע לו להעלות אל החוף, הוא פסול לדון אותו, שמא ייזכר במחווה הקטנה הזאת והמשפט יהיה מוטה.

2. במדינת ישראל, מוגשות מידי שנה מאות בקשות לפסילת שופט. הבקשה מוגשת בראשונה לשופט עצמו, אשר קובע את עמדתו בה. ערעור על החלטת השופט, מתקיים בפני נשיא בית המשפט העליון, והוא הקובע האחרון בסוגיה. מידי שנה מוגשים בממוצע כ-180 ערעורי פסלות, ומתוכם מתקבלים רק כ-8.5%.

במשפט העברי, לעומת זאת, יש סיכויים רבים שהדרישה לפסילת דיין במשפט אכן תתקבל. כל מי שפסול לעדות במשפט פסול גם לדון. וגם מצב בו יש לדיין קשר, ולו רחוק וקלוש, לאלו שבאים להתדיין בבית הדין, מוביל לפסילתו.

הגישה הזו מנוגדת למגמה במשפט הישראלי, בו גם כאשר יש מצבים בהם השופט עצמו מבקש לפסול אותו מהדיון, נשיא בית המשפט יכול לקבוע כי הוא אינו זכאי לכך. בערכאות, השופט מתבקש להציב את עצמו כמי שבכוחו להתעלות מעל נטיותיהם של אנשים רגילים, ולכן יש לפוסלו רק במקרים חריגים. אבל במשפט העברי, כפי שהוא נתפס ברוח היהדות, יש להתמודד עם הנטיות האנושיות ולא להתעלם מהן ולהציג את הדיינים כמי שיכולים להתעלות על עצמם. להיפך, האמון בדייני ישראל נרכש דווקא מכך שהם מודעים לחולשותיהם האנושיות ומתמודדים עמן.

3. במשפט העברי, הדרישה מהדיינים היא לשמש כדוגמה מוסרית לשאר העם ולהציב דגם של התנהגות שמרכיביו הם צדק, ענווה ויראת שמיים. הרמב"ם מציין שבע תכונות יסוד לשופטים בבתי הדין, "ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב". הרמב"ם מפרט שמי שניחנים בתכונות אלה רוח הבריות נוחה מהם, והם בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות, והם מדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, ויש להם לב אמיץ להציל עשוק ואינם רודפין לקבץ הממון, והם רודפין אחר הצדק, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול. (הלכות סנהדרין ב, ז).

4. במשפט העברי, לעומת בתי משפט אחרים בעולם, יש דגש גדול על עדים הכשרים לעדות. ראיות נסיבתיות לא מתקבלות בבית הדין העברי. הרמב"ם כותב בהלכות סנהדרין שאין בית דין דנים באומדן הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה. אפילו ראו עדים אחד שרודף אחר חברו עם סכין ונכנס לחורבה, ונכנסו העדים אחריו, וראו את ההרוג מפרפר והסכין נוטפת דם, על אף שישנה סבירות גבוהה מאד שאכן היה כאן רצח - הסנהדרין לא יכולים לעשות דבר לרוצח. בספר המצוות מוסיף הרמב''ם בהקשר זה שיותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג אחד.

5. אף שאסור להתדיין בערכאות של גויים, לחוקי המשפט העברי יש השפעה גדולה על  המשפט והדין גם במערכות משפט אחרות, שאימצו כמה עקרונות מן המשפט העברי. גם בחוק הישראלי אומצו כמה עקרונות כאלו, המבוססים באופן מסוים (אך לא שלם, כמובן) על המשפט העברי. בהם תקנת השבים, שהיא העיקרון לפיו יש להקל על עבריין המעוניין לשוב בו מדרכו הרעה. בנוסף ישנו "חוק לא תעמוד על דם רעך", היונק את שמו ואת תוכנו מספר ויקרא, וכן חוקים נוספים.

כמובן, הואיל ובתי המשפט בישראל נחשבים לערכאות לפי ההלכה, יש איסור לפנות אליהם לפי הדין.