"הרגשתי איך אסתר המלכה באה אליי ואומרת: קומי, עוד יהיו לך ילדים"

"התחתנו כשהיינו בני עשרים. אני בן בכור, אח לאחות אחת קטנה. מילדות, הייתי ילד מפונק שהוריי עטפו בשפע גדול. תמיד היה לי כל מה שרציתי, וגם מה שלא... גם כשבגרתי והחלטתי לעזוב את הבית ולהיכנס לישיבה - הוריי דאגו לכל מחסוריי, עד הפרטים הכי קטנים, כמו הבגדים שלי, שתמיד הגיעו אליי מכובסים ומגוהצים - ממש כמו בענני הכבוד. תקופת השידוכים אף היא הסתכמה בשבועות בודדים. הכרתי את אשתי היקרה, והחלטנו להינשא בגיל צעיר.

חגית, אשתי, מגיעה גם היא מרקע דומה: ילדה מפונקת, בת זקונים, להורים שעטפו והשקיעו את כל ממונם ומרצם כדי לשמח את ביתם היקרה, ואפשר לומר, שתודה לא-ל חיינו עד לשלב זה היו ללא קשיים.

כשעברה שנה מנישואינו, וטרם זכינו להיפקד בפרי בטן – היינו אופטימיים ונינוחים. בכל זאת, עדיין היינו זוג טרי בתחילת דרכו ובגיל כה צעיר, ולא ראינו סיבה מיוחדת לדאגה. שנה נוספת חלפה, ואיתה תחושת החיסרון גדלה והחלה לתפוס מקום בבתינו. כשהשנה השלישית חלפה והמצב לא השתנה - מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה בחיינו, שני הילדים המפונקים, במצב לא מוכר ואפילו מוזר, ללא הכנה מוקדמת. רצינו מאוד משהו – ופשוט לא קיבלנו אותו. ולא מדובר במותרות, למרות שגם אותם לא חסרנו, אלא במשהו בסיסי כל כך שכל זוג עורג אליו: לחבוק ילד משלו.       

וכך חלפו להן חמש וחצי שנים. אני כותב שנים, וחושב לעצמי שזה אולי כמו נשמע מילה קצרה שקל לומר, אבל קשה מאוד להמשיך להחזיק. כל שנה שחלפה, היתה עבורנו 12 שיברונות לב, בהם מגלים שגם החודש לא זכינו להיפקד. פתאום זה חגים עם בית ריק, חול המועד מייגע, מלחמות רבות ועקובות מדם מול הייאוש המשתלט, ולהמשיך לקבל שלוש הצעות רצופות של קוואטר מאותו בן אדם - ולהישאר עובדי ה' שלא מקנאים, על אף הקושי הגדול.

כך חלפו להן קרוב לשש שנים. הפעם,  כשחודש אדר התקרב, הכאב היה צורב במיוחד. שוב פורים ללא ילדים, אין את מי לחפש ואין כוחות להתחפש, שוב ילדים מתוקים של השכנים שדופקים בדלת עם משלוחי מנות, שוב פתקי איחולים "שתזכו השנה לילדים", שוב הלבד...

בשנה ההיא, ניסינו לקיים בכל כוחנו את מאמר חז"ל 'מרבין בשמחה' - אך דומה שכל הניסיונות לשמח את עצמינו ולצאת מהייאוש כשלו. זאת אחרי שהרבה פעמים בעבר הצלחנו להתגבר, אך היתה זו הפעם הראשונה שהרגשנו שאנחנו פשוט לא מצליחים, לא משנה מה.

ככל שהימים נקפו, רמת הקושי עלתה לשיאים גבוהים יותר. פורים מתקרב, ואנחנו נמצאים רחוק מאוד מהשמחה הגדולה של היום הזה. מתפללים פשוט לא להיות עצובים בפורים, כשעד אותו השלב, מי חשב בכלל להתפלל על שמחה, ועוד בפורים...? עבורנו, בסתר הלב, אם אפשר היה לתלוש מהלוח את הדף של פורים - לצערנו לא הייתה לנו התנגדות.

אבל עוד לפני כן, תענית אסתר הגיעה, ואם הנפש היתה שבורה - הגיעה התענית ושברה גם את הגוף. השעון מתקדם לכיוון היום הגדול והשמח, ואנחנו... שבורים. לא מוצאים אפילו כוחות לקום מהמיטה. נלחמים בכל דרך אפשרית להיפטר מהעצבות ולהיכנס אליו בשמחה, אבל התהומות של הייאוש הכניעו אותנו. ומתוך המצב הזה שהיינו שרויים בו, בהסתרה הגדולה הזאת - פתאום האירה לי הדמות של אסתר המלכה. אסתר, שחיה בארמון של אחשוורוש הרשע, בתוך כל הטומאה, בתוך החושך, זורקת את כל ההיגיון לכבוד עם ישראל וה' יתברך. אסתר, שמסתכנת להיכנס לאחשוורוש ללא הזמנה, שצמה שלושה ימים ועושה כל מה שרק אפשר, ופתאום דווקא ברגע הזה, הכל כך קריטי ומשמעותי, עם כניסתה לבית הצלמים - שכינה מסתלקת ממנה...

אסתר נותרת בודדה, עומדת ומסתכלת על המצב שלה וצועקת: 'אלי, אלי, למה עזבתני?', או במילים אחרות: ריבונו של עולם, אני כאן לכבודך, מסרתי את כולי - ודווקא עכשיו שאני כל כך צריכה אותך אתה עוזב אותי? בבקשה אל תעזוב אותי, אני לא כמו אבותיי ש'בך בטחו אבותינו, בטחו ונמלטו'. הלוואי שהייתי בדרגה שלהם, 'אליך זעקו ונמלטו בטחו ולא בושו', אבל 'ואנכי תולעת ולא איש... אל תרחק ממני כי צרה קרובה כי אין עוזר' - ומכח הצעקה הזאת הקב"ה שורה עליה, נותן לה כוחות אין סופיים, והיא הולכת ופועלת ישועה למען כלל ישראל.

וכך בדיוק היה המצב שלנו. נכון, אמנם אנחנו לא כמו הצדיקים הגדולים שבטחו ולא בושו, שהיו עם אמונה בהירה, שלא נפלו לעצבות ולא נכנסו לקטנות, אבל למרות זאת, כשאנחנו בחושך, בכל מיני 'בתי צלמים' - אנחנו זורקים כל היגיון לא להיגרר אחרי העצבות, לעשות הכל כדי לשמוח... אבל שכינה מסולקת כביכול מאיתנו. ודווקא בגלל זה, אנחנו הקטנים יכולים לזעוק 'אלי אלי למה עזבתני'. סיימנו את מאגר הניסיונות להתגבר, לרצות... אבל אנא אל תעזוב אותנו דווקא ברגעים כאלה.

ועם הצעקה הזאת של אסתר, שכל כך הזדהיתי איתה, נכנסתי לפורים, עם צעקה פנימית של "אלי אלי למה עזבתני". באמת שעשיתי הכל לכבודך, ושכינה מסולקת ממני.

ולמרות הכל, אספתי כוחות שאני לא יודע מאיפה היו בי בכלל, והלכתי לבית המדרש להתפלל ערבית ולשמוע מגילה, משאיר את אשתי שבורה לחלוטין בבית. הגעתי קצת לפני התפילה, ניסיתי ללמוד מאמרים על היום הקדוש, אולי יפתחו המוחין ויעירו את הלב, אבל כלום. ככל שקראתי על קדושת היום – כך אני מבין כמה פורים זה דבר עצום, וכמה אני רחוק ממנו...

ואז... באורח מפתיע לחלוטין, אני מקבל טלפון, אשתי על הקו: 'מתי קריאת המגילה? אני באה', אני שומע אותה בקול מלא שמחה, לאחר שהכריזה באוזניי קודם לכן שהיא לא מוצאת בעצמה כוחות אפילו לקיים את מצוות היום. 'אבל איך...? מה קרה?', אני שואל אותה, מנסה להבין פשר השמחה. 'תקשיב, אתה יודע שאני לא אישה של הארות, אבל אמרתי לעצמי: 'חגית קומי, לפחות תקראי את פרק כ"ב בתהילים המיוחס לאסתר המלכה שבע פעמים, כמו ששמעתי מהרבנית ימימה, כסגולה גדולה. לפחות תעשי משהו קטן'. פתחתי ספר תהילים, ובפעם הראשונה שאני קוראת את הפרק, אני מתחילה לבכות, ובכל פעם שאני קוראת שוב את הפרק – הבכי פורץ ממני, כל פעם ממקום עמוק יותר, בתוך הלב השבור שלי. כך שבע פעמים, ובסוף, הרגשתי פתאום משהו חזק שלא הרגשתי מעולם: הרגשתי את הדמות של אסתר המלכה, בכבודה ובעצמה, באה אליי ואומרת לי: 'חגית, קומי תלבשי בגדי מלכות, לכי לקריאת המגילה, ואני אפעל בשבילך שיהיו לך ילדים''.

כמובן שלתפנית כזאת לא ציפיתי, ניתקתי והתחיל ה'ברכו' של ערבית, שומע את המגילה ומרגיש את הדמות של אסתר ממש בעצמות, והפעם, לא רק את ה'למה עזבתני', אלא גם את ה'כי לא בזה ולא שקץ ענות עני' של אסתר. כשחזרנו מקריאת המגילה, אשתי שאלה אותי בחיוך ממתיק סוד: 'תגיד, אם תהיה לנו בת, תסכים שנקרא לה אסתר?', ואני חייכתי אליה ואמרתי: 'אסתר זה שם נפלא'.

פורים המשיך, אמנם גאולה בטוב הנראה ונגלה עדיין אין, אבל 'ונהפוך הוא' שנסך כוחות מופלאים יש, הגעתי למשתה הקהילתי, זה שתמיד כלל ים של ילדים מחופשים ומתוקים, שהיוו תזכורת מכאיבה מדי לחוסר עמוק כל כך, שבדרך כלל הגעתי אליו רק כדי לעשות וי. הפעם, הרב שלנו, הרב טוניק היקר, הושיב אותי לידו וביקש ממני לשתות, ובירך שעל ידי כך ימשכו עלינו ישועות. האמת שלבחור כמוני זה לא היה כל כך פשוט לקיים את זה, המעמד הזה מול כולם, המבוכה, הקושי לפתוח את הלב בפעם המי יודע כמה ולהאמין שאכן זה יפעל לנו ישועות. במיוחד אחרי שבשנה שעברה אחד החברים 'התנדב' להעמיד אותי מול כולם ולהבטיח לי שאם אני ישתה אז ניוושע, אולי בכוונה טובה אבל הדרך שזה נעשה היתה כל כך מביישת, ושוב עברה שנה, ללא ישועה נגלית. מה גם, שבמילא באתי למשתה עם בחילה נוראית - אבל לרב אי אפשר לסרב, בייחוד שגם אשתי החליטה לעודד את הרעיון מעזרת הנשים. וככה כוס ועוד כוס, עד שהשתכרתי, והרגשתי איך החושים שלי התחילו להתערפל. נפלתי על הרצפה בבכיות גדולות, ושם, נפתחו לי שערי תפילה על המצב שלנו, בתחינות נוראות שה' ירחם עלינו ויושיע אותנו בזכות אסתר המלכה, ו"אלי אלי למה עזבתני" שלה.

תאמינו או לא, אבל שלושה חודשים לאחר מכן זכינו להיפקד. מה שאומר שתאריך הלידה המשוער היה בחודש אדר, מה שכבר ראינו בו השגחה עצומה, אך הלידה התעכבה והתעכבה, ורק ביום תענית אסתר, נולדה לנו ברחמי שמיים בת מתוקה, ויקרא שמה בישראל... אסתר, למשפחת מלכה (זהו שם משפחתנו).

וכך, אחרי שנים של מלחמה עיקשת, של הסתרה, של חושך גדול, הרגשנו איך קוים בנו "ונהפוך הוא" כפשוטו - והיגון הפך לשמחה, והאפילה לאור גדול.

ואולי לסיום, נשמח להוסיף כמה מילים לזוגות שנמצאים בציפייה הלא פשוטה לילדים:

אנחנו יודעים כמה הקושי הזה גורר עימו גם לא מעט קשיים נוספים שבאים לידי ביטוי עם החברה, בתוך הזוגיות, מול עצמינו ועם האמונה. מרגישים לפעמים שנשאבים למקומות שלא היינו רוצים להישאב אליהם לעולם, והתנהגויות שלא היינו מאמינים שכך נתנהג, והנטייה הכי פשוטה זה לברוח, 'לדלג' על הקושי, ולהסיח את הדעת ממנו. אבל אחרי הכל, הדבר הכי נכון זה לעבור בתוך הניסיון הזה, לא לפחד להיפגש עם הקושי ולהרפות, להיות מוכן לקבל את התכנית שהקב"ה ייעד עבורנו, לא להתעסק בשאלות בסגנון של 'למה דווקא אני?', כי לכל נפש ונפש הקב"ה נותן את המצבים שעל ידם נזכה לשלמות ולתיקון. הנשמה שלנו מרגישה בהרפיה שלימות ועוד דברים ערבים שאי אפשר להסביר אותם במילים, והכי חשוב לזכור שהקב"ה אוהב אותנו מאוד, גם כשנראה לנו במציאות שאין אף אחד שצריך אותי, ואין כל כך מי שישאל עליי ויתעניין בי.

כזוג, ניסינו לא מעט סגולות, אפשר אפילו לומר שכמעט לא עבר עלינו חודש בלי שניסינו סגולה כלשהי. אכן, יש משהו בסגולות שעוזר לך קצת לצאת מעצמך, מלשקוע בקושי ובכאב. אבל לפעמים, קשה כבר לפתוח את הלב לזה, בפרט אחרי כל כך הרבה סגולות שלכאורה נראה שלא עבדו, אבל כשנפתחים לזה - יש לזה עוצמה גדולה. הרבה פעמים חשנו שעצם עשיית הסגולה, גילו בנו כוחות הנפש שכבר היו שוות את המאמץ.

אני זוכר את הסגולה האחרונה שעשיתי. בערב שבועות יש סגולה של ר' חיים פלאג'י לקירוב הגאולה בכלל, ולילדים בפרט, ואכן כל שנה עשיתי אותה בתקוות מחודשות. אבל עוד שנה עברה, ואתה מרגיש איך הייאוש מזדחל פנימה, צועק לך חזק באוזניים: 'נו באמת, למה שהשנה זה יצליח...? מה נשתנתה השנה הזאת מכל השנים?'.

ואותו קול מלווה אותי בכל סגולה שאני מקיים במעגל השנה: ללכת שוב למירון בל"ג בעומר; לעלות שוב למפטיר חנה בראש השנה; להתפלל שוב מול הנרות בחנוכה; לפשוט שוב יד בפורים מהקב"ה, ולכוון שוב בהגדה של פסח ב'כאן הבן שואל', ועוד ועוד 'שובים' רבים.

אבל די, הפעם הרגשתי שאני לא מסוגל להתעלם. לא שאני מסכים עם הקול הזה או מצדיק אותו, אבל החלטתי שלא לעשות השנה, כדי לתת לנפש הנאבקת קצת מנוחה, והנה רואה אותי חבר ובפנים צוהלות קורא: 'אפשר לשמח אותך?', 'בטח, תמיד', עניתי. 'אתה לא יודע איזה סגולה יש היום לילדים', הוא מספר לי בתמימות. ואני, לא נעים לומר, מגחך בלב, אבל נזהר שלא להוציא מפי שום תגובה שתראה זלזול כלשהו בחכמים וסגולותיהם, ועונה לו בעדינות: 'כן, אני יודע. החלטתי השנה לא לעשות אותה. אני לא כל כך יכול להסביר לך למה, אבל אני רוצה להרפות קצת, על מנת שלא אתייאש סופית מסגולות'.

אבל החבר לא מבין, ולא מרפה: 'ייאוש? על מה אתה מדבר? אין ייאוש בעולם כלל!', ואני מחייך, מרגיש כמה בנאדם שלא טעם את הניסיון הזה לא יוכל להבין אותו לעולם. כמה דקות מאוחר יותר, הוא חוזר לו עם שקית מלאה מטבעות, ואומר לי: 'קח, מתנה. תמנה אותי שליח, ואני יעשה בשמך'. ואני מוצא את עצמי שוב, מנסה להסביר לו בנימוס שזה ממש לא העניין של הכסף, ממנו יש לי מספיק ברוך ה', זה משהו אחר שהלב שבור בגללו, וממאן להתנחם...

אבל הוא היה כל כך חמוד, שכדי לשמח אותו הסכמתי. ואז הוא אמר משפט שכל כך ריגש אותי: 'רק שתדע שאם חנה היתה מדברת כמוך - לא היינו זוכים בשמואל הנביא'. ואני, חושב לעצמי, מה אני בכלל? כמה גרגיר קטן בעולם הגדול של הקב"ה כמוני מבין? נכון, אני בסך הכל רוצה ילד, כמו כולם, אבל אולי לקב"ה יש בשבילי תכנית, על נשמה גדולה שצריכה לבוא בקשיים ובירורים כמו שמואל הנביא...?

את המשך הסיפור אתם כבר יודעים: ימים בודדים לאחר מכן כבר נפקדנו.

התחושה הכללית כשסגולות לא 'עובדות' קצת מחלישה, אבל דווקא אחרי שנושענו - גיליתי למפרע שהרבה מהן עבדו, ובגדול, רק שהיה צריך זמן כדי שיתגלו.

כך למשל, כמה שבתות אחרי הלידה שכנים יקרים הכינו לנו סיר דגים לשבת, ושלחו לנו את הסיר, לא פחות ולא יותר מאשר עם בנם בן החמש. ואני מסתכל עליו מופתע, ותוהה לעצמי מי שולח סיר דגים (חם!!!) עם ילד בן החמש...? ופתאום, כשאני מקבל מידיו את הסיר, אני נזכר שאנחנו היינו ה'קוואטר' של הילד הזה... ואיך לפני חמש שנים קיבלתי מאשתי את התינוק להעביר אותו לברית, וכעת הוא, ודווקא הוא, מעביר לי את הסיר. כאילו מן השמיים מרמזים לי שלתינוקת, אסתרי שלנו, זכינו גם בזכות אותו קווטר לפני חמש שנים.

אתם בטח יודעים, שבדיוק היום, בשיאה של התענית, אסתרי שלנו חוגגת יומולדת שנה. את השמחה שלנו, אחרי ציפיה ארוכה כל כך, קשה לנו להסתיר ואי אפשר בכלל לתאר, ורצינו בעיקר לחלוק אותה עם עם ישראל. לחלוק ולומר, לצעוק ממש, שבאמת 'אין שום ייאוש בעולם כלל'".