הורות במחשבה חיובית: אורח בשרוול

היה זה בשחרית של שבת, עת עמדתי לצאת לבית הכנסת יחד עם ילדי. עמדתי והכרזתי בקול: "בואו! נלך להתפלל לקב"ה, בבית הכנסת".

נגשתי לקחת את מעיל השבת שלי (בקצ'ה) שתולה היה על מתלה בקיר הבית, סמוך ונראה,לחלון הפונה לגינה. לבשתי אותו ויצאנו.

עוד אני פוסע במדרגות הבית, חשתי במין דקירה בכתפי השמאלית. לרגע חשבתי שהדבר אך נדמה לי, אך אז התעצמה והתגברה הדקירה. מן הסתם מצוי שם קוץ, פיסת קיסם או סיב פלסטי נוקשה מבטנת הבגד, משאריות התפירה.

טפחתי על השרוול ליישר את האריג, לרכך את הגורם לדקירה ולהסב אותו לפינה אחרת. פתאום חלפה בי מחשבה: "אולי זו דבורה, ושמא צרעה, המנסה לעקצני... 'וגם את הצרעה אשלח לפניך...'". השלתי באחת את החליפה, נשמתי עמוקות והצצתי בזהירות פנימה.

קוראים יקרים, נא לאחוז חזק בידיות הכיסא בו יושבים אתם. לעיני נגלה... עקרב בעל ממדים נכבדים, שהתנחל ושכן לו כבוד בתוך השרוול, כשזנבו, בעל שני העוקצים הארסיים, משוטט אנה ואנה.

משחש כי הוא הנושא המדובר, נשא ליבו את רגליו והחל לרוץ על המדרגות. באותו רגע הגיחה מאי שם חתולה, "ואתא שונרא", תפסה אותו וטיפלה בו. מפלאי הבורא, שהחתול מחוסן מארס הנחש והעקרב.

מאוחר יותר, חשבתי על שאירע איתי, וערכתי מעין "וועדת חקירה": "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון – בואו ונחשב חשבונו של עולם...".

ואלו המסקנות אליהן הגעתי: העקרב דנן היה מוכן ומזומן לעקוץ אותי. כמו שאמרו: ג' דברים באים בהיסח הדעת: "משיח, מציאה ועקרב" (גמרא סנהדרין צ"ז). ללא ספק, היה שלוח משמים לעקוץ אותי.

"ללמדך, שבכל מקום הקב"ה עושה שליחותו ולא ברא דבר אחד לבטלה. פעמים, שעושה שליחותו ע"י צפרדע ופעמים ע"י צרעה ופעמים ע"י עקרב. אמר רבי חנין דצפורי מעשה בעקרב א' שהלך לעשות שליחותו של הקב"ה בעבר הירדן וזימן לו הקב"ה צפרדע אחת ועבר עליה והלך אותו עקרב ועקץ את האדם" (במדבר רבה י"ח).

הדקירה אותה חשתי בכתפי הייתה מהצבתות שלו, בהן ניסה להתייצב ולאחזני, ולא מזנבו, שם דקירה קטנה מיד מחדירה ארס.

 בוודאי, אחרי כמה "ליטופים" וטפיחות עידוד על השרוול שהענקתי לו, אמור היה לעשות כן. אך הזנב שלו, בעל שני העוקצים היה מכופף בצורה שלא הצליח לבצע זאת.

הגמרא בברכות אומרת על העומד בתפילה: "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק" (מכיוון שתמיד הוא עוקץ) אם כן אפוא, מהי הסיבה שברגע האחרון ניצלתי מתענוג מפוקפק זה?! (שמעתי מבעל ניסיון שהעקיצה דומה לצריבת ברזל מלובן ה"י)

התשובה, לפי דלות דעתי, מצויה בדברי רבותינו: "כשאדם הולך להתפלל, יוצא כרוז: "הבו יקר לדיוקנא דמלכא" דיוקנו של המלך "צלם אלוקים", ואין רשות לשום מקטרג ואויב לפגוע בו (זוהר ויקרא- בתרגום פשוט).

לכן כשהכרזתי בפה מלא "אנחנו הולכים להתפלל לקב"ה", נתקיים "ויאמר למלאך הרף ידך", שוב לא הייתה לו רשות לפגוע בי, ועל כן משמים חסו עלי, מילטו אותי ופדאוני ממנו ומעקיצתו, עקיצת עקרב.

 לדעת הפוסקים – מחללין על העקיצה את השבת משום ספק נפשות כיוון שיש אנשים הרגישים לה (שמירת שבת כהלכתה), ומשמים נחסך ממני גם מסע לבית חולים. אף הדיון ההלכתי האם מותר להרגו וכיצד לעשות זאת, האם דרך הילוך וכו' נחסך ממני, ושלחו את החתול לטפל בו...

מסתבר שכאשר מכריזים בלהט על ההליכה לבית הכנסת – יש לכך, מלבד ערך חינוכי, גם תועלת גשמית...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com