פרשת תצוה: חצאים המרכיבים את השלם

חז"ל התקשו, מדוע התבקשו ישראל לתת דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם (עיין בירושלמי שקלים פ"ב ה"ג)?

הסבר מעניין לכך מביא רבנו האלשיך הקדוש בשם הגאון רבי שלמה אלקבץ זצ"ל (מחכמי ומקובלי העיר צפת, מחבר הפיוט הנודע "לכה דודי"), שעניין המחצית בא להורות לבני ישראל יחס אחדותם, לבל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, אלא כאילו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם.

נתינת "מחצית", באופן שהשלם נוצר על ידי שני אנשים מישראל, מלמדת את ישראל "יחס אחדותם". כל אחד מישראל אינו עומד לעצמו. כשהוא לעצמו הוא רק חצי, ובלעדי רעהו לא יהיה שלם. השלמות היא אך ורק על ידי ההתחברות לזולת.

*

לפי זה מבאר נפלא הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל בספרו "מנחת כהן" את הגמרא במגילה (י"ג ע"ב): "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו". ולכאורה מה הקשר בין שקלי ישראל לשקלי המן?

אלא שבזמן המן ישראל לא היו מאוחדים, ולכן אמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ג', ח'). אסתר המלכה ידעה זאת, ולכן ביקשה ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר ד', ט"ו), שבזכות שיהיו באחדות – תתבטל הגזרה. כשבסופו של דבר נעשה הנס וניצלו מגזרתו של המן, קבעו חז"ל כי ביום הפורים יתנו משלוח מנות ומתנות לאביונים, שמטרתם להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות. זו הסיבה שהקדים הקב"ה את שקלי מחצית השקל לשקליו של המן, שכן מחצית השקל מורה כאמור על אחדות, וזה יבטל את גזרת המן שבאה בגין חוסר אחדות.

ובזה מסביר הגאון מוהרח"ך את המשך הפסוקים: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שעל ידי מחצית השקל, שכל אחד מרגיש חצי וצריך לחברו, "העשיר לא ירבה" ויתגאה שאינו צריך לשום אדם, "והדל לא ימעיט" עצמו לומר שאינו חשוב ולא תצא ממנו שום תועלת לאחרים, כי אין לך אדם שאין לו שעה, והכל צריכים זה לזה.

ומאחר שמחצית השקל מביאה לענווה וביטול המעמדות בעם ישראל, מסביר הרה"ג ר' פינחס מימון שליט"א שלכן נאמר בפסוק הקודם "ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", שכן העניו – אין ס"מ מקטרג עליו (כמ"ש מרן החיד"א ב"פתח עינים", עירובין דף י"ג ע"ב). ולכן המלים "כופר נפשו" מוטעמים ב"דרגא תביר", שעל ידי שבירת הדרגות והמעמדות יסורו המקטרגים ויתכפרו הנפשות. עוד מבאר הרב שליט"א שמסיבה זו תרומת מחצית השקל כאן נועדה לצורך בניית האדנים, שמטרתם היתה לשלב ולאחד את הקרשים.

*

בהקשר לכך מספר אחד ממקורבי הראש"ל הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל:

עת הייתי נער בבית ספר, התפללתי בוקר אחד תפלת שחרית בבית הכנסת בירושלים עם רבי מרדכי. בסיום התפלה, ליווינו את הרב בדרכו אל ביתו, והרב נראה היה ממהר. לפתע התקדם לעבר הרב אדם תמהוני ומוזר, והחל לצעוק עוד בטרם קרב: "הרב אליהו! הרב אליהו!". הרב עצר מהילוכו המהיר, האיר פנים אל האיש והתעניין למבוקשו.

"כבוד הרב, יש לי שאלה חשובה", פתח ואמר, "מה מברכים על תפוח?"... שאלה כה פשוטה לרב כל כך גדול, אבל הרב עשה עצמו כמהרהר בשאלה בכובד ראש, ואחר כך ענה לו באריכות: "שאלה גדולה שאלת! יש לבדוק. אם מדובר בתפוח רגיל, מברכים עליו 'בורא פי העץ'. אם התפוח במצב נוזלי, כלומר מיץ תפוחים, הברכה 'שהכל'. ויש אופנים נוספים שיש לדון בהם, כמו תפוח מרוסק או תפוח מבושל הבא כקינוח...".

התרגשותו של האיש מההתייחסות המכובדת לשאלתו ניכרה על פניו היטב, ושאר הנוכחים למדו עד כמה צריך לכבד כל אדם.