נעים להכיר: האישה שמאחורי חידודי הלשון הכי מחודדים

איך קוראים לעובדת בבית אבות? גִּילָה זָהָב

ומהו שמו של הרופא? מִיכָה לַפּוֹ

איך אומרים בדיקת לב חקרנית? אֶ-קֶ-גֶ-בֶּ

איך קוראים למישהי חסרת ביטחון עצמי? מַיָּה גִּידוּ

ולאדם ישנוני? נִיר דַּמְתִּי

חייכתם? אהבתם? גם נעמי פרבשטיין, אשר המילים האלו לקוחות מתוך הספר 'למה כובע נגמר בעי"ן' שהוציאה, אוהבת את השפה העברית בכל ליבה ונפשה, וזה מה שגרם לה להוצאת הספר המיוחד והשנון.

"לתחום הלשון והכתיבה אני מתחברת באופן אישי כבר מהבית", היא מספרת. "סבא שלי, הרב אליהו כי טוב, כתב ספרים שהם אבני דרך בעולם הספרים היהודי. המוכר בהם ביותר זהו ספר התודעה, אבל יש לו גם מגוון ספרים על פרשות השבוע ועוד מגוון סיפורים חסידיים, עם הרבה מוסר ולימוד. העיסוק בדקדוק הוא חלק מהקוד הגנטי במשפחתי. אנחנו משפחה ברוכת ילדים, ותמיד כשישבנו סביב שולחן השבת היינו מעלים משהו מפרשת השבוע, מנתחים אותו דקדוקית ומנסים להבין את המשמעות שלו. הנושא הלשוני תמיד ריתק אותנו. שני האחים שלי קוראים בתורה, וכולנו נקדנים".

במשך שנים עסקה נעמי בהוראת השפה העברית בבתי ספר ובכיתות התיכון. "כמורה, שמתי לב שכשלומדים על נושא הניקוד בצורה יבשה – התלמידות משתעממות ומתחילות 'לשנוא' את שיעורי הלשון והדקדוק, אבל כשמלמדים אותן דרך משחקי לשון ומילים בעלות דו משמעות, קלמבורים, וכדומה, אפשר לראות שהן פשוט נהנות מכל רגע".

עם זאת, נעמי מציינת כי אחד הדברים שהיא מרגישה בעשור האחרון, הוא שחל שינוי לרעה בהתעניינות של הציבור בשפה. "אני מלמדת בחורות בנות שבע עשרה ולא פעם מוצאת את עצמי נדהמת לגלות שהן לא מכירות מילים מסוימות בשפה, למשל הדום, סהר, עווית, ערוד, וזה מה שגורם לי לנסות להעביר להן שיעורים בצורה יותר פיקנטית, כאלו שמאירים את השפה באור הכי יפה שלה, כי יש לנו שפה כל כך נפלאה, למה לא ליהנות ממנה?"

התפתחות השפה

אז איך באמת נצליח לפתח את השפה אצל ילדינו? נעמי טוענת שהדבר צריך להיעשות כבר מגיל צעיר מאוד, ולמעשה – מאז שהילד נולד. מתוך ניסיונה בתחום היא מציינת שהתפתחות השפה אצל ילדים היא באופן כללי מעניינת מאוד. "עד גיל חודש הילד בעצם לא מפיק צלילים באופן מכוון. אבל מהר מאוד, כבר בגיל חודש-חודש וחצי הוא מתחיל לזהות צלילים שיוצאים לו מהפה ומקשר בין מה שהוא הוגה למה שהוא שומע. לפעמים נוכל לראות תינוק שמגרגר לעצמו, לא בגלל שהוא רוצה להביע משהו, אלא כי הוא פשוט שומע את עצמו וזה מסקרן אותו.  

"בהמשך, קרוב לגיל שנה, מתחילות ההגיות האלו לקבל סוג של משמעות, לא תמיד בתור מילים ברורות, אבל בדרך כלל מסתתרת מאחוריהן כוונה. התינוק יכול למשל להגיד 'בבה' ולהתכוון לאבא, וכל עוד הוא אומר את זה בקביעות כשאבא נכנס לבית – זה נחשב מילה. ככה ממשיכה ההתקדמות, עד שבגיל שנתיים אמורות להיות לכל ילד בערך חמישים מילים שהוא מבין ובין שלוש לעשרים מילים שהוא יודע להפיק.

"מאוד חשוב לשים לב לכך שהילד קולט את השפה כבר מהרגע שהוא נולד, על אף שהדיבור המושלם מתחיל להגיע רק מאוחר יותר", מדגישה נעמי. "לעתים קרובות אפשר לראות אימהות שמושיבות את התינוק על ברכיהן ומדברות עליו בלי לפנות אליו, כמו: 'הוא עייף', או: 'הוא רוצה לאכול', ולא מאפשרות לו בכלל להרגיש שהוא נושא המשפט. לפעמים הן אומרות לו: 'תביא לי את זה ותשים את זה על זה'. כל כך חבל. למה שלא נבקש מהילד בצורה ברורה: 'שים את הכוס האדומה מעל השולחן בסלון'? אפשר להגיד לו את זה כבר מגיל שנה, בתחילה אולי הוא לא יבין, אבל אחרי כמה פעמים הדברים ייקלטו, והוא יבין וגם ידע לבצע משימות. נוכל לתקשר אתו, ממש כמו עם ילד גדול.

"יש גם אימהות שמשתמשות פעמים רבות בפעלים הכל-כך נפוצים 'לשים', 'לעשות': 'נשים מעיל', 'נשים אוכל', 'נעשה שיעורי בית',' נעשה עוגה', הן מכניסות אולי שישים פעלים שונים תחת מילים סתמיות כמו: 'נשים' ו'נעשה'. אני חושבת שזה פספוס, גם אמא שאינה לשונאית ולא מתחברת לנושא הדקדוק, יכולה להבין שכדי לפתח את השפה הלשונית אצל הילדים שלנו, אנחנו צריכים להשקיע גם בדיבור שלנו. כולנו כאימהות נמצאות עם הילדים שלנו במשך כל כך הרבה שעות, ואם רק נקפיד לנצל את השעות האלו כדי לפתח אותם, אז נוכל לפתח אצלם את השפה ולהעשיר אותה. אז למה לא לומר: לקרוץ, לבחוש, לזרות, לענוד, להסיר, לחלוץ, ודרך אגב להנחיל ידע לשוני כה עשיר?"

אבל יותר מכל אומרת נעמי שהיא אוהבת את שיבושי הלשון של הילדים. "דווקא כשהילדים משבשים את המילים, זה מראה לפעמים שהם מבינים את העיקרון. אם למשל ילד מצביע על קבוצת עיזים ואומר: 'עיז אחת יצאה מהשורה', הוא אולי טועה, כי אומרים עז ולא עיז, אבל דווקא הטעות הזו מוכיחה שיש לו חשיבה שפתית נכונה והוא מבין שכדי להגיע למילה ביחיד יש לגזור את החלק האחרון של המילה ברבים, וכמו ש'שירים' ביחיד אומרים 'שיר', כך לדעתו 'עיזים' ביחיד אומרים 'עיז'".

המטרה: להעשיר את השפה

מכיוון שלא תמיד קל להחדיר לילדים את השפה הנכונה, ולשים על כך דגש, החליטה נעמי להוציא את ספרה 'למה כובע נגמר בעין'. זהו ספר משובב לב בו ניתן לראות הרבה משחקי לשון (נסו למשל להגיד כְּשִׁשִּׁים כּוּשִׁים קְשִׁישִׁים שִׁקְשְׁקוּ כְּשֶׁקּוֹשְׁשׁוּ קַשִּׁים לְשַׂקִּים מְקֻשְׁקָשִׁים). על הדרך הספר גם מעשיר את אוצר המילים (איך אומרים לקטוף זיתים? למסוק; לעלות לגבהים? לנסוק; לשים סיר על האש? לשפות; לתפוס בחוזקה? ללפות) וגם משעשע מאוד עם שיבושי לשון בלתי צפויים ('לא לשכוח לשחשח ציניים, 'העניין זרח מפרחוני', 'ניפגש במתר הגישרים', ועוד, ועוד).

כריכת הספר

נעמי, למי את מייעדת את הספר?

"הספר הוא בעצם כמו שיעור לשון ברמה גבוהה, ולכן במקור הוא מתאים לילדים גדולים שיכולים לקורא בעצמם, אבל בפועל אפשר לספר אותו גם לילדים בני שלוש והם ייהנו מהציורים המתוקים ויבינו חלק מהדברים היטב, כך שהספר הוא לגמרי משפחתי. מתגובות רבות שקיבלתי אמרו שזה כלל לא ספר לילדים, מבוגרים נהנים ממנו לא פחות וגם מבינים יותר את השנינות ואת הערך הלשוני שלו. אגב, מאז שהוצאתי את הספר גיליתי שיש הרבה מורים ומורות, לא רק ללשון שנעזרים בו כדי להעביר לילדים חומרים בצורה חווייתית. וכמובן הרבה אימהות אוהבות להקריא אותו לילדיהן. זה נועד מצד אחד לילדים שאוהבים את השפה, אבל גם בדיוק לכאלו שלא מרגישים שהם שולטים בה מספיק ורוצים להעשיר אותם. ככה גם ילדים עם קשיים לשוניים יכולים להציץ לנושא ונפתח עבורם צוהר".

על הספר שהוצאת לאחרונה כתוב חלק ב', מה ההבדל בינו לבין חלק א'?

"אלו שני ספרים דומים, אך עם מילים ודוגמאות אחרות. בנוסף, אוצר המילים בחלק ב' גבוה מעט משל חלק א' . האמת היא שחלפו עשר שנים מאז שהגיתי את הרעיון של חלק א' ועד שהוא יצא לאור. בתחילה בכלל לא חשבתי להוציא חלק נוסף, אבל רגע לפני שחלק א' יצא לדפוס, הציע לי המו"ל להכניס בצד ימין של הספר את המילים חלק א' כי אמר שהוא כל כך מאמין בספר ובטוח שיצא גם חלק ב'. והנה, כעת, כעבור שלוש שנים בס"ד הוא יוצא לאור".