שו"ת התניא: איך מדליקים את האהבה לקב"ה?

סבלנות. זכור, מדובר בתהליך, בפתח שצריך להיפתח בתוך הנפש. למשך זמן רב תחוש שאתה אטום לגמרי, שאין בך מקום לרגשות אמיתיים של אהבה לה'. זה הזמן שבו כוח הדעת שלך עדיין מנסה להשתחרר מלפיתת הסחות הדעת הגשמיות (ראה שאלה 84). בהמשך ייפתח פתח קטן, אולי רק סדק צר, אבל אם תתמיד - הוא ילך ויתרחב ויכניס פנימה דעת ואהבה.

מה שחשוב הוא שלא להתייאש, מצד אחד, ושלא ליפול לדמיונות, מצד שני. דמיונות הם מוצא קל, אבל לא אמיתי ולא מספק לאורך זמן. זו דרך קיצור שתביא למפח נפש גדול. לא.

אבל דווקא בעניין הזה, שאדמו"ר הזקן נלחם בו במקומות רבים, יש לו כאן הערה חשובה מאוד: בכל מה שקשור בשתי האהבות האחרונות שהזכרנו (87) - זו של "נפשי אויתיך" וזו של "כברא דאשתדל" - אפשר ומומלץ להשתמש בכוח הדמיון.

מותר לדבר אל ה' כאילו אנחנו באמת באמת אוהבים אותו כמו אבא, מותר לחשוב עליו כמו על פנימיות נפשנו ומקור חיינו. לחזור על כך שוב ושוב, לדמיין שאנחנו אכן נמצאים במדרגה הזו. כל מה שעוזר.

למה? - משום שלא מדובר במדרגה שנמצאת אי־שם מעבר להשגתנו, ואנו נדרשים להגיע אליה. לו כך היה הדבר, הדמיון היה רק מזיק לנו. אך בנוגע לאהבות אלו, מדובר בסגולות שנמצאות בתוכנו. אנחנו באמת אוהבים את ה' כמקור חיינו, אנחנו באמת מסורים אליו כאבינו.

כאשר יש סגולה פנימית שחבויה בעומק הנפש, וכל מה שדרוש הוא להוציאה החוצה, הכללים שונים. הדמיון, הדיבור בקול רם, ההרגל לחשוב כך ולהתבטא כך - כל אלו רק יעזרו לצמצם את הפער בין הפנים ובין החוץ ולהפוך את הסוד הפנימי שלנו למציאות קיימת.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן