פרשת ויקהל-פקודי: מדוע עצר משה רבנו את התרומות למשכן?

פרשות "ויקהל" ו"פקודי" חוזרות על פרטי המשכן שהובאו בפרשות הקודמות – "תרומה" ו"תצווה". הציוויים על הקמת המשכן שפורטו בפרשות תרומה ותצווה, באים לכלל ביצוע מעשי בפרשות אלו.

משה מקהיל את בני ישראל ומצווה עליהם על בניית המשכן וכליו, ובפרשה ישנו תיאור מפורט ונרחב על התכונה וההתלהבות שאחזו בבני ישראל סביב נדבת המשכן: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת השם לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל"ה, כ"א). הפסוקים בפרשה מתארים בפירוט את כל התרומות והנדבות שהביאו בני ישראל.

להבדיל, זוכרים אנו את ההתלהבות שאחזה בבני ישראל בשעה שהם עשו את עגל הזהב. גם שם העם השכים בבוקר (שמות ל"ב, ו'), והזדרז לפרוק נזמים ותכשיטי זהב עבור עשיית העגל. שעה זו היא שעת מבחן עבור בני ישראל, האם גם למען הקמת המשכן הם יגלו התלהבות, זריזות ורוחב לב. ואכן, בני ישראל השכימו "בבוקר בבוקר" (שמות ל"ו, ג') עבור הבאת הזהב למשכן, ונדבו מכל הלב.

"אש קודש" זו כיפרה על אותה "אש זרה".

ההתרגשות הייתה כה גדולה עד שבני ישראל הביאו יותר מידי: "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות ל"ה, ד'-ה'). העם הביא נדבות יותר מכדי הצורך, ומשה העביר הוראה לעצור את הבאתם: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (ו'). המילה "ויכלא" היא מלשון כלא. העם רצה לתת עוד, אולם משה מנע מהם כך שהם הרגישו "כלואים".

עלינו להבין, מדוע משה עצר את התרומות והנדבות? מה הבעיה בכך שיש יותר מידי? הרי לאורך כל שנות קיומו של המשכן, בני ישראל נדבו נדבות ונדרו נדרים עבור ההוצאות השוטפות של המשכן, למה למנוע מצב שלמשכן יהיו "רזרבות" עבור העתיד?

ה"שפת אמת" אומר רעיון נפלא.

בני ישראל היו נרגשים מאוד מעצם הרעיון של לקחת חלק בבניית בית השם. משה שם לב שבני ישראל התלהבו קצת יותר מידי, והוא התחיל לחשוש ממשהו. לפעמים, כאשר יש התרגשות יתר, גם אם מקורה נטוע בקדושה ובדבר חיובי, קיים חשש שההתרגשות היא לא מהדבר בעצמו אלא מהחוויה האישית של האדם – ואז עלולה להיווצר בעיה בה אדם חווה בעיקר את עצמו ולא את עצם הדבר. הרבה פעמים, כאשר אדם עושה מעשה טוב, אחוזים ניכרים מתוך המעשה נגועים באינטרס אישי כזה או אחר, העלול להעכיר את כלל המעשה.

משה חשש, שבני ישראל נמצאים ב"אקסטזה" והם חווים יותר מידי את עצמם בתוך התהליך של נדבת המשכן. הוא חשש שהם "מרגישים טוב עם עצמם" בכך שהם "מושקעים" כמו שצריך במשכן ובפרויקט האלוקי הזה, באופן שהם עלולים לאבד את המטרה האמתית לשמה הוקם המשכן. משה רצה שבני ישראל ישמרו את נדיבות הלב שלהם לשם שמים, ולא לשם עצמם, ולכן הוא עצר את ההבאה. העצירה היא בעצם סוג של לקיחת צעד אחורה והזדמנות להתבוננות מחודשת על הסיטואציה. אתה רוצה מאוד להביא, אולם אתה עוצר, ובכך אתה מצהיר – אני לא עושה מה שאני רוצה לעשות, אלא מה שאני צריך לעשות.

כאשר אדם נמצא בתוך "אקסטזה" של תרומה, סיוע או נדיבות ולפתע עוצרים אותו, יתכנו שלוש תגובות אפשריות: אפשרות אחת היא ייאוש, זלזול והרמת ידיים – אתה לא רוצה את העזרה שלי? לא צריך. התלהבתי סתם בטעות, חבל. אפשרות שנייה היא להיפך – ניסיון לסייע בכוח ולשכנע את המקבל לקחת למרות שהוא לא צריך. האפשרות השלישית – וכך נהגו בני ישראל – היא להתבונן ולעצור: "ויכלא העם מהביא". הם רצו מאוד, אולם הם שלטו בעצמם ועצרו את הכל. בני ישראל עצרו והבינו את מקומם ואת מטרת כל נדבת המשכן – לשם שמים ולא לשם עצמם.

ישנה משנה: "באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים" (שקלים א', א'). מידי שנה, בראש חודש אדר, בית הדין השמיעו והזכירו לעם על חובת תרומת השקלים לבית המקדש, ובנוסף הם הזכירו לעם לבדוק את שדותיהם שלא יצמח בהן כלאים. על פי דרך הרמז, יש קשר בין תרומת השקלים לאיסור כלאים. על האדם להיזהר מ"כלאים" בתוך הנדבה שלו, כלומר, שלא יתערבו שיקולים זרים בתוך רצון הנדבה.

לפעמים, עודף עזרה וסיוע עלולים להעיק על המקבל. כאשר אדם נותן יותר מידי, יתכן שהמניע הוא לא כל כך חיובי, ואת המניעים הלא טובים הללו רצה משה למנוע.