סיון רהב מאיר על פרשת ויקהל-פקודי: למה להמשיך לתת מתנות לאביונים?

פורים מאחורינו (או יותר נכון – פסח לפנינו), אבל הנה רעיון שלא עוזב אותי מפורים. לכאורה, מתנות לאביונים זה משהו שנותנים לאביונים ביום הפורים. זהו, זה נגמר. אבל במקורותינו נאמר: "אין עני אלא בדעת". כלומר, עוני הוא לא רק בכסף, הוא גם בחכמה ובידע. גם כאן יש אנשים שהם מתחת לקו העוני.

אבל זה לא הכול. בספר "שפת אמת" מוסבר שלמעשה, כל אחד מאיתנו הוא גם אביון וגם עשיר. כל אדם הוא סוג של "עני בדעת" שעדיין לא יודע מספיק ויכול ללמוד מהזולת, וכל אחד גם יכול להעניק לזולת מהידע שלו, כי גם האחר הוא אביון. וכך נכתב שם: "אחר הישועה, נקהלו להיות אגודה אחת. והעשיר בתורה – ייתן גם לדל. וכמו כן תלמידי חכמים – שיקבלו זה מזה, שיש בכל תלמיד חכם דבר מיוחד. וצריך לקבל כל אחד מחברו, להיות אגודה אחת".

כלומר, המורשת שלנו היא אוצר משותף, וכל אחד צריך ללמוד וללמד אותה.

איים של שבת

האם רבי נחמן מברסלב התכוון לכתוב על הקשב והריכוז של כולנו, שהולכים ונפגעים? על הקושי להתמקד במשימה אחת כמו שצריך, באופן איכותי? פרשת השבוע ("ויקהל-פקודי") מספרת על השבת, ורבי נחמן כתב לפני כ-200 שנה על חוסר הריכוז לאורך השבוע, על הצורך הגובר שלנו ביישוב הדעת. לדבריו, כל המחשבות "כרוכות ומסתבכות זו בזו, ועל ידי זה הולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה". הפתרון לכך הוא קודם כל שבת, פעם בשבוע: "שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונות הרבים והמחשבות – יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות, בבחינת שבת". אבל זה לא מספיק. יממה אחת של נטרול כל הסחות הדעת, של יציאה מהפיד, צריכה, לדבריו, להשפיע היטב על ששת ימי המעשה. וכאן הוא קורא לנו לקחת מתוך השבת גם "איים" קטנים של שבת לתוך ימות החול מלאי הטרדות. להפסיק באופן יזום את המרוץ גם לאורך השבוע: "צריך האדם לזכור תמיד להמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, היינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות הרעות".

או בקיצור: למה לא כל יום (קצת) שבת?

הפוליטיקה אינה הכול

השבוע פנתה אלי שלומית קובנר, בתו של אבא קובנר. בימים אלה חל יום הולדתו ה-100 של אבא שלה, שהיה משורר וסופר, ומנהיג הפרטיזנים בגטו וילנה. היא שלחה לי את הפסקה הבאה שלו, שנראית לי משב רוח מרענן בימים אלה של עדי מדינה, חקירות וסקרי בחירות. תזכורת לכך שהרוח והנשמה הן העיקר, גם כשנראה שהפוליטיקה היא חזות הכול:

"לעתים עלינו להזכיר לעצמנו דברים בנאליים: שהפוליטיקה והכלכלה, הממשלה והמנהל, ואפילו המדינה עצמה, אינם שייכים לעולם המטרות, רק לעולם האמצעים. אין זה סימן טוב לחברה שהתרגלה להעריץ את המחשבה המדינית ואת הסדר כערכים עליונים. לי נדמה שכל זאת אשליה. אלה ואלה אינם מעניקים לאנשים את תחושת השותפות, את הכרת הזהות, ואינם מוסיפים לטעם-חייו של היחיד. אם רוצים אנו למנוע מעצמנו את אובדן חדוות החיים, עלינו לסגל לעצמנו מחדש את הכישרון להכיר בערכם של דברים שאינם תלויים בתכלית שבהם, אף לא במידת ההצלחה וההישגיות. דברים שלא נקל להגדירם, אבל דומה שהם-הם עיקר עולמו הפנימי של האדם, שורש ישותו ומקור כוחו לעמוד במצוקות הזמן".

הספר נושא אותי

השבוע ציינו בארצות הברית 30 שנה לשחרורו של נתן שרנסקי, באירוע הוקרה חגיגי. הנה סיפור קטן-גדול ששלחה אליי ד"ר יעל ציגלר, מרצה לתנ"ך. זמן קצר לפני מאסרו קיבל נתן שרנסקי ספר תהילים במתנה מאשתו, אביטל. הספר עבר איתו מכלא לכלא, בין תא לצינוק, והיה עבורו סמל של צדק ואמונה בתוך עולם של חושך.

וכך מספרת ציגלר: "לא מזמן הייתי במאפייה בירושלים, ושמתי לב שלפני בתור עומד נתן שרנסקי. אזרתי אומץ ואמרתי לו שציטטתי מהספר שלו 'לא אירא רע' בשיעור שלי, כשלימדתי את ספר תהילים. סיפרתי לו שהסטודנטים שמעו לראשונה איך הוא שמר בכלא הסובייטי ספר תהילים קטן, ואיך נאבק בשלטונות הכלא על הזכות הזו. שרנסקי חייך, הכניס את ידו לכיס החולצה שלו והוציא החוצה ספר תהילים קטן וישן. הייתי המומה, ושאלתי: 'מה? אתה נושא איתך את הספרון הזה לכל מקום שאליו אתה הולך?', והוא ענה בחיוך: 'למען האמת, הספר נושא אותי'. לא ייאמן אילו אנשים יכולים לעמוד לפניך בתור במאפייה בישראל".

להשכיל אל דל

איך להתייחס למי שנמצא במצוקה? הנה סיפור שיכול לתת לנו כיוון, על רב שנודע ברגישות שלו לזולת – הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אתמול מלאו 23 שנים לפטירתו. את הסיפור הזה על עדינותו שמעתי בכנס שערכה עמותת "אדווה", שמסייעת לזוגות שעדיין לא זכו לפרי בטן. הרב דוד דודקביץ' סיפר שם כך: "אין לחברה מושג מה עובר על זוג עם בעיית פוריות. אנשים אומרים דברים חסרי טאקט, מציעים הצעות, מתערבים. פעם הגיע אל הרב אוירבך אדם שהיה חולה מאוד, וכתב ספר תורני. הוא ביקש שהרב יכתוב 'הסכמה', המלצה על הספר. הרב כתב לו הסכמה נלהבת וחמה, אבל לא הזכיר במילה את מחלתו הידועה של המחבר. אחר כך שאלו אותו למה, והוא ענה: 'עשיתי זאת בכוונה. אנשים שיקראו את איחולי הרפואה השלמה יחשבו שהספר לא באמת כזה מוצלח, ושכתבתי מחמאות רק כי הוא חולה. חשבתי שהכי מתאים זה לא להזכיר את הנושא כלל כרגע'. איזו רגישות. על ההנהגה הזו אמר דוד המלך בתהלים את המילים 'אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל'. אשרי מי שמשכיל, שמפעיל את השכל, את המחשבה שלו, איך לעזור לדל, איך לגשת לאדם שחסר לו, שאין לו. הרב אוירבך לימד אותנו שצריך להיות משכילים וחכמים ורגישים בגישתנו אל הדלים".

לזכרו