פרשת ויקהל פקודי: סוד הגאולה - לדעת את השם!

מיד אחרי פורים מתחילות נשות החיל לנקות את ביתן לקראת חג הפסח. בידוע ש"חמץ" נמצא לא רק בחדרי הבית, אלא עיקר מקומו ב"חדרי הלב". אלה ימים שטומנים בחובם תהליך נפלא של התנקות נפשית, התחדשות, צמיחה אישית. שימי לב שהמילה "חמץ" והמילה "צמח" מורכבות מאותן אותיות. כשם שצמח לא יוכל להתפתח ולצמוח כשהאדמה יבשה ומלאה ב"אבנים", כך לא יוכל הלב לשאת אותך אל על כשהוא מלא במטען נפשי, כמובא בפרשתנו: "וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָוו" (פרק ל"ה, פסוק כ"ו).

על טהרת הלב צריך לעבוד בימים האלה.

החמץ מסמל את הגאווה והכבוד, ומזריק תחושות של "מגיע לי", ו"אם לא קבלתי מה שמגיע לי, אז אני נפגעת, כי לא מעריכים אותי יותר...". המקום הזה מהווה מחיצה והחמצה של בניית נפש חזקה ולב שנושא אותך למחוזות של יצירתיות וחדווה.

כדי להקים את המשכן ולהקהיל את כל הכוחות הטובים ששוכנים בתוכנו, חייבים לשפשף, לקרצף ולשרוף את שורש המידות הרעות והנגיעות האישיות שמגיעות ממקום של חוסר בטחון ואמונה בהשגחת השם.

ספור יפה על הבעל שם טוב ותלמידו המסור, רבי דוד ממיקלב, ימחיש לנו כיצד לנקות את הלב:

הבעש"ט היה זקוק ליין להבדלה, והתלמיד רצה שזה יהיה יין משובח, יין הונגרי. הוא טרח ונסע למקום שבו בוצרים את הענבים המשובחים, פיקח על כל שלב, לא עצם עין, סגר את הבקבוק הרמטית ונסע בחזרה. כשהגיע, נכנס בשמחה אל הבעש"ט והודיע שהביא לו יין כשר ומהודר. הבעש"ט יצא איתו כדי לקבל את היין המיוחד שהיה עטוף באריזה יפה, ובדיוק באותו הרגע עבר שם גוי אחד, מהמפקחים של הממשלה המקומית, ושאל: "מה יש להם פה?". הוא רצה לבדוק, הכניס את היד, הרים את היין... ויותר אי-אפשר היה לשתות את היין (לפי ההלכה – אם גוי נוגע ביין לא מבושל היין הופך ליין נסך ואסור בשתייה).

התלמיד התחיל לבכות. כמה טרחתי, במה חטאתי? רציתי לשמח את הרבי האהוב שלי, מה היה לי שגרם לכזה מפח נפש? אמר לו הבעש"ט, אתה כל הזמן התפללת שהעבודה שלך תהיה עבודה, שהשמירה שלך תהיה שמירה, ו"אתה" שמרת ו"אתה" עשית. לא שמת לב שהיית במקום של "כוחי ועוצם ידי". אני העושה, אני ואני. אך אם היית מרים עיניים אל הקדוש ברוך הוא ואומר בפשטות: "הקב"ה תעשה שהיין הזה יהיה מהודר ולא יהיה שום פגם, ושיגיע אל הבעל שם טוב בשמחה וללא תקלות", אז לא הייתה יוצאת כזו תקלה. צריך להבין שהכל, כל המהלכים מתחילתם ועד סופם – הם רק מהקב"ה, הוא עושה הכל. מעבר לכך שהאדם יכול רק לרצות ולהשתדל, והוא לא אחראי על התוצאה.

זה נכון לעבוד עם שכל, לשאוף, להכין את עצמך אל עבר המטרה. אך כדי להגיע להצלחה ולהשגת היעד, צריך לדעת בוודאות כי רק השם הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

אפילו בתפילה צריך סיעתא דשמיא, ולכן אנחנו אומרים "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". רק אם השם יפתח את שפתי אוכל להודות ולהתפלל.

סוד הגאולה – לדעת את השם!

כתוב "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "עדת" – אותיות "דעת". ידוע שעיקר ענין הגלות הוא הסתלקות הדעת, כמו שכתוב "גָּלָה עַמִּי, מִבְּלִי-דָעַת" (ישעיהו ה', י"ג) וסוד הגאולה הוא "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א ט'), בסוד התפשטות הדעת.

זה היה יסוד חטא האדם הראשון שטעם מעץ הדעת טוב ורע, ושם התערבבה הדעת, שם נכנסה נקודת ה"רע", היצר הרע שנותן לאדם לחשוב שיש לו "דעת", שיש לו איזו שליטה על משהו בעולם הזה. לכן הקדוש ברוך הוא אסר על האדם לאכול מעץ הדעת.

כך בהמשך, אותה קליפת הנחש הקדמוני היא קליפת המן עמלק, היא הערב רב שיצאו עם בני ישראל ממצרים, היא הקליפה שמרחיקה את האדם ממחוזות השמחה עד עצם היום הזה, כפי שמביא החכם באדם, "וְיוֹסִיף דעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת פרק א'). כשהאדם חושב שהוא "יודע הכל", הוא נכנס לתחום השליטה של הנפש הבהמית, וכלוא בתוך עולם של רגשות אשמה, כעס, עצבות ותסכול וכו', מכיוון שאין לו אחיזה עליונה, ב"אני הגבוה" שקשור להנהגת השם יתברך לבדו, "וידעת והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים- אין עוד מלבדו!".

"ובער את הרע מקרבך".

אומר ה"נתיבות שלום": "מקור הקדושה הוא בהירות הדעת, ומקור הטומאה הוא בלבול הדעת".

השמחה היא קדושה, היא יישוב דעת. העצבות היא טומאה, היא פיזור דעת.

כדי לנקות את הלב אני צריכה ליישב את דעתי, לבער את הרע על ידי שאבעיר את אש האמונה בתוכי.