הפרשה החסידית לפרשת ויקהל-פקודי: סמל האחדות

שני אחים חיו בירושלים, אהבה רבה ועצומה אהבו זה את זה. האח הבכור היה ערירי חשוך בנים, ואילו אחיו הצעיר היה נשוי, אף גם משפחה ברוכה הייתה לו. לימים קיבלו שדה בירושה מאביהם וחילקוהו ביניהם שווה בשווה.

שני האחים עבדו יחד בשדה, יחד חרשו ויחד זרעו. בהגיע זמן הקציר, האחים קצרו את החיטה וחילקו אותה לשני חלקים שווים, חלק אחד לאח הבכור, והחלק השני לאח הצעיר.

באחת הלילות נדדה שנת הבכור, והתחיל לחשוב על אחיו הצעיר אשר עובד בזיעת אפיו לכלכל את משפחתו הברוכה, ובקרבו נתעוררו רגשי אשמה. הייתכן שהוא, בתור אדם בודד, יתחלק שווה בשווה  עם אחיו, שיש לו משפחה גדולה?

קם האח הבכור מן המיטה ויצא לשדה. לקח חיטה מן הערימה שלו – והעביר אותה לערימה של אחיו הצעיר.

גם האח הצעיר לא יכול היה להירדם באותו לילה, התהפך מצד לצד וחשב: לי יש אישה וילדים, אך אחי הוא ערירי. אין לו שום דבר מלבד השדה והחיטה שהיא מצמיחה. מגיע לו חלק גדול יותר!

קם האח הצעיר ממיטתו ויצא לשדה, לקח חיטה מהערימה שלו והעביר אותה לערימה של אחיו הבכור.

בבוקר קמו שני האחים ויצאו לשדה, והנה הם ראו: שתי הערימות שוות! התפלאו מאוד האחים – אך לא אמרו דבר. בלילה השני שוב יצאו האחים לשדה. כל אחד מהם העביר חיטה מהערימה שלו לערימה של אחיו. אך בבוקר שוב היו שתי הערימות שוות, וכך היה גם בלילה השלישי.

בלילה הרביעי החליט כל אחד מהם: אצא לשדה ואראה מה קורה לערימות החיטה! מדוע הן שוות בבוקר? קמו שני האחים ויצאו לשדה. באמצע הדרך – הם נפגשו. ברגע זה הבינו האחים את הסוד... התחבקו האחים והתנשקו, וברכו את האלוקים על שנתן להם לב טוב ואהבה לזולת.

שנים לאחר מכן, בדיוק במקום שבו נפגשו האחים והתגלתה האהבה הגדולה ביניהם, נבנה בית-המקדש. ושם הוא עתיד להיבנות שוב כשיגיע מבשר טוב.

פרשת השבוע, שעיקרה בנין בית המקדש, מתחילה בפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". משה רבנו מקהיל ומכנס יחד את כל עם ישראל. תמהים ושואלים כל המפרשים, על מה ולמה מתחילה הפרשה בפסוק זה? מסביר האדמו"ר מסוכטשוב בספרו "שם משמואל", שהמשכן מסמל את אחדות עם ישראל. עד שהוקם המקדש היה כל אחד יכול להקים לעצמו "במה" (כעין מזבח אישי), עליה היה מקריב את הקרבן שלו. אבל כשהוקם המקדש, נאסר להקריב קרבנות בכל מקום. מאז, כל מי שרצה להקריב קרבן - היה חייב להגיע למשכן ולהביא איתו את הקרבן. שם היה נפגש עם יהודים רבים נוספים ממקומות שונים, שהגיעו גם הם להקריב את קרבנם. המשכן שימש אפוא מקום מפגש מאחד לכל עם ישראל. בפרט לאחר שנכנסו לארץ ישראל, והעם התפזר כל אחד למקומו מדן ועד באר שבע, שימש בית המקדש שבירושלים כמקום מפגש מאחד לכל חלקי העם.

מסיבה זו, בית המקדש לא היה יכול להיבנות מתרומה של כמה עשירים, אלא הקב"ה מבקש שבית המקדש ייבנה על ידי תרומה של אחד ואחד מעם ישראל, בין רב בין מעט. כל איש ואשה הביאו – כמה גרם של כסף, זהב ואפילו נחושת, מעוטי יכולת יכלו להביא גם חוטים ועורות בעלי חיים. כך מצטרפת לה פרוטה לפרוטה, עד שיש די והותר לבניית בית המקדש. כל זה, כדי שבית המקדש יהיה מקום מאחד, שכל אחד ירגיש שיש לו שם חלק, והמקום כולו יורכב מכל עם ישראל.

גם קרבנות הציבור שהוקרבו מדי יום ביומו בבית המקדש, חייב כל יהודי לתרום מחצית השקל פעם בשנה, כדי שלכל אחד יהיה חלק בקרבנות הציבור. הקרבן יאחד ויקשר מדי יום את כל העם לכדי יחידה אחת.

מסיבה זו, טרם בניית המקדש מכנס אותם משה רבנו. מטרת הכינוס היא להורות להם לאהוב כל אחד את זולתו ולדאוג לרעהו. זו הקדמה מחויבת לפני התחלת בנין בית המקדש.

מנגד, כעבור שנים רבות, כשעם ישראל מתפורר לחלקים ושוב האחדות לא שולטת בו, אין בית המקדש יכול להמשיך להתקיים, כפי שכתבו חז"ל (מסכת יומא דף ט') שבית המקדש חרב על עוון שנאת חינם. מקום שכל כולו מסמל אהבה, אחווה ורעות בין יהודי ליהודי, אינו יכול להמשיך להתקיים כאשר שנאה כובשת כל חלקה טובה.

הכותב הינו מנהל רוחני, מרצה בארגון הידברות וראש כולל "אהבת תורה".