חברתי, שכחת את עצמך לוחמת

היו רגעים שחשבתי שהכל נשאר מאחורי לתמיד. זה היה נראה כל כך קל. מתברר שאחרי שעוברים את השלב הזה של הניתוק, מתחיל הלב קצת להתעורר, זכרון אחרי זכרון.
אני לא יודעת אם אי פעם תקראי את המכתב הזה, סביר להניח שלא.
את עדיין מוקפת באותם אנשים שכאילו חברים, כאילו אכפת להם. ובינתיים – הם הורסים את עולמך בלי שתבחיני בזאת.
אני יודעת שנעלמתי קצת מידי... אני יודעת שהרבה זמן לא שידרנו על אותו התדר.
אבל אם היה עוד אדם אחד שאכפת לו ממך, באמת, מהעולם הבא שלך ולא רק מ"איך אני ממלאה את הצהריים/ערב שלי", או "מי יבוא איתי לפה/לשם", הרי שהאדם הזה הייתי אני.
חבל לי באמת, ובאמת שכואב לי... מי כמוני יודעת ומבינה את הקושי שלך, את הכאב שלך, את העצמה של הניסיונות שה' שולח לך כמו אגרופים לפרצוף, באהבה...
כולם חושבים שאת חלשה. הם לא אומרים לך את זה בפנים, אבל המעשים שלהם מעידים על כך. אחרת, למה הם יציעו לך לבוא למקומות שלא היית מעזה לדרוך בהם מעולם? למה הם יביאו אותך עד לגבולות האדומים ששמת פעם לעצמך, ויתנו לך לחצות אותם?
הם לא מכירים אותך, הם לא יודעים, כמה הנשמה שלך גדולה וענקית, כמה כל דמעה ותפילה שלך רצויה לפני ה'. כמה כל דקה שהלכת בגרביים היתה גדולה ועצומה, ואבא שלך שבשמיים שמח כל כך.
רק מה? את שכחת. והיו לך הרבה עוזרים .
שכחת אותך נלחמת בחיים כמו אריה, לא חושבת פעמיים על מה יגידו אחרים, לא קונה את כל המשחקים מסביבך. שכחת את עצמך לוחמת.
אבל הנשמה שלך לא שכחה... בטוח. אי שם, בין כל השכבות שהיא עטופה בהן, חבויים להם הניצוצות האלה שאספת בחירוף נפש, שהגנת עליהם עד כלות הכוחות.
ועכשיו? נכנעת ללא קרב. רק בגלל כמה ריגושים שלעולם אי אפשר לשבוע מהם. אולי בגלל שהיית קצת לבד, אולי בגלל שהיו לך יותר חברות.
אני לא יודעת, אני בעיקר כואבת.
כבר מזמן אנחנו נתונות בתוך ניתוק-ברוגז-מוחלט. כנראה שמצאת לך חברה אחרת, שונה לחלוטין, ואת מתאימה את עצמך אליה. ואת מחייכת, נראה שטוב לך.
אבל רק בנאדם אחד בעולם יודע שלא טוב לך... יודע שהחיוך הוא רק מסכה נחמדה, והסטטוסים המאושרים בוואצאפ הם רק העתק הדבק מאיזה סרט טוב.
אני יודעת שאת בוכה בלילה, אולי גם ביום, במקום ובזמן שאף אחד לא רואה. אחר כך רצה לשטוף פנים, לסדר קצת את האיפור ולשכוח שבכלל בכית, לשכוח שבכלל כאב לך. להתעלם מעוד זעקה אילמת של הנשמה.
אחותי, תסתכלי מסביב, על כל חברה וחברה שלך. תגידי לי את האמת, תכל'ס, מה יוצא לך ממנה? עוד ארוחת ערב? עוד מסיבה? עוד מסע קניות? את הכאב שלך, את יכולה לשפוך בפניה? או רק לפתוח את הארנק ולתת את מפתחות הרכב? ולמה למען השם את היית צריכה להתאים את עצמך לדרך שלהם, והם לא כבדו את שלך? למה פתאום לידם זה קצת מבייש לומר ש"לא מתאים"?
טוב, אולי באמת אני סתם כותבת. פשוט לא יכולה לשאת עוד את הצביטה הזאת בלב. מקווה שה' ישלח לך רק טוב, ויום אחד, הלוואי, שתחזרי אליו באמת, וגם אני, וכולם.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.