"לוחמת כמוני היו משאירים מאחור"

היא יושבת פה כרגע.

גופה אל מול מצבת האבן הקרה,

זו בה חקוק שמך –

כמו חקוק בבשר גופה, רוחה, נשמתה.

אני מביטה בה.

זמן כה רב עבר, והיא בכל זאת ממאנת להאמין.

מניעה ידה בתנועות מחיקה, תוך מלמול תפילה חרישית כי כשתסיים מלאכתה – יעלם שמך.

תמימה שכמותה.

כמה תמימה.

היא יושבת על האדמה הקרה,

הרטובה,

שפתותיה פסקו מלספור את הדמעות המרטיבות את הדף שעל רגליה.

אני רואה אותה,

היא מרגישה חלשה.

ילדה קטנה ושברירית,

שחקנית שהולכת ונשחקת.

כה קשה לה, אך העולם כלל אינו מעלה בדעתו כיצד נראה ליבה,

שם.

בפנים.

עמוק.

היא ?

היא-היא ?

יצביעו עליה כולם,

היא האישה הכי חזקה שאני מכירה.

אין יכול עליה.

אין גבול לנפשה.

אבל אני רואה אותה פה,

עומדת,

בוכה.

אני רואה מה מרצד בראשה.

לא הכאב,

לא.

ההרפיה והשחרור גם הם לא במרכז מחשבותיה.

המילים הבאות הן אלו הרצות בראשה סחור סחור בעת הבכי –

"תפסיקי לבכות.

עכשיו.

העיניים שלך יהפכו אדומות, ואז מה ?

כולם יגלו את רחשי ליבך,

את הקשיים.

הפחדים.

לא.

זה אסור.

תפסיקי לבכות".

אבל הדמעות אינן פוסקות,

כמו דוחקות את השכל הרחק ממאורע זה.

שפתיה ממשיכות לנוע בקול חרישי:

"אבא,

זו אני פה,

הבת שלך.

אתה רואה אותי ?

כן ?

אני יודעת, זו הסיבה שאני פה כשקשה לי,

כשכואב".

תפסיקי לבכות.

"כי הרי ממך איני יכולה להסתיר דבר.

איני יכולה לחייך חיוך רחב ולתת מילות חיזוק לכל סובבי בעודי מגששת באפלה.

אתה רואה אותי באמת.

בבושה.

בקושי.

בכאב.

וכן, גם בשמחה.

תפסיקי לבכות.

פעם חשבתי שאני לוחמת.

אך ברגע זה אני מביטה בעצמי,

בהשתקפות מעל מצבתך,

במבט מאוכזב.

לוחמת כמוני היו משאירים מאחור,

הרחק.

איזה מפקד מעוניין בלוחמת שנשברת מדקת כאב ?"

תפסיקי לבכות.

היא מביטה לשמיים.

עננים אפורים וצפופים מסתירים את אורה והיא עומדת, רועדת מקור.

אני רואה כי עיניה מחפשות אחר השמש.

היא יודעת שהיא שם.

היכן שהוא.

איפה שהוא.

אבל היא שם.

סערת ליבה מתחוללת בחוזקה,

ליבה נע ונד בקרבה

ובכל זאת – עבורי היא שקופה כמים זכים.

ובתוכה היא זועקת:

"אולי גם בי יש שמש?

קצה של אור ?

אולי".

תפסיקי לבכות, מתחנן שכלה.

אני רואה,

היא מאתגרת את עצמה בזה הרגע.

מחליטה בינה לבין עצמה כי היא חייבת למצוא אותה.

את נקודת האור שבה.

זו משימת חייה.

כי אם תמצא אותה...

תפקיד הגיבורה יזכה להצלחה מסחררת.

אם תמצא אותה, היא יודעת,

כולם ישבחו אותה כי למרות כל טלטלות חייה היא נשארה חזקה,

יציבה,

עמידה.

ואני מביטה בה, וזועקת בקול גדול אך חרישי גם יחד –

לא.

אל תמצאי את נקודת האור בשביל אחרים,

תמצאי אותה למענך.

כדי שבסופו של כל יום תוכלי להביט על השתקפותך במראה ולראות את הלוחמת שבך.

האמיתית.

הלביאה.

תפסיקי לבכות,

היא מתחננת בינה לבין עצמה.

אבל היא לא מפסיקה.

הדמעות מתגברות ושוטפות את פניה,

ממיסות את המסכה שעבדה עליה שנים רבות בדקדוק ובמאמץ.

היא מרגישה חשופה,

קר לה.

כל כך קר.

הרוח מטביעה את דמעותיה בעורה,

והן נצרבות לזיכרון בוער.

כמו משאירות חותם –

הדמעות האלו שלך.

ממך.

ואם תרצי,

וגם אם לא –

הן אלו שיביאו להצלחתך.

היא יושבת פה כרגע.

גופה אל מול מצבת האבן הקרה,

זו בה חקוק שמך,

והיא בוכה.

בלי בושה.

והיא שמחה.

פה מותר לה, היא יודעת.

ורגש של שמחה טהורה מתגנב לליבה.

גל של חמימות עוטף את גופה.

לפתע נשמעת לחישה.

באופן פתאומי וכאילו מתואם מסיתות שתינו את עינינו,

תרות אחר מקור הקול.

הוא נשמע ממרחקים,

קול מוכר שהיא וגם אני נלחמות לזכור בכל יום ויום.

הקול רך ומלטף:

"את טובה, בת שלי.

כל כך טובה.

האם אי פעם תראי זאת כמוני?

הלוואי."

אני מזיזה את עיני ומחפשת אחריה,

כמו רוצה לזעוק לה ש –

הנה,

הוא כאן.

הוא שומע.

זו לא רק מצבה.

אבל היא איננה.

נעלמה.

לפתע אני תוהה ביני ובין עצמי –

האם הילדה-נערה הזו ...

הייתה אני ?

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.