איה קרמרמן
אף פעם לא ראיתי מישהו מפסיד – מלוותר
כל כך הרבה שנים חשבתי כמוה, על ושתי החזקה ואסתר המוחלשת, על מקומי בזוגיות מול בעלי ולא לצידו. עד שזכיתי לחזור בתשובה ולקבל כלי עבודה איך לשמור על הדבר הכי יקר לי בחיים
- איה קרמרמן / בשבע
- פורסם כ"ה אדר התשע"ח |עודכן
(צילום: shutterstock)
בתהליך התשובה ציפו לנו הרבה הפתעות. לא באמת ידענו למה אנחנו נכנסים, אבל לנשמה זה לא הזיז. היא החליטה לחזור הביתה. ידענו שיש שבת, באופן כללי, לא ל"ט מלאכות. ידענו שיש פסח, באופן כללי, לא חודש מלא חרדה ואיתור שיירי בייגלך. ידענו שיש כיפור, באופן כללי, חשבנו שהוא מסתכם בצום ובבגדים לבנים.
אבל ללא ספק הפתעת ההפתעות, הצ'ופר הכי גדול שלא ציפינו לו בשום דרך וצורה, הוא המושג שלום בית. יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא שצמד המילים הזה, שלום ובית, אינן מזווגות זה לזה כלל בעולם החילוני. זה לא שלא עובדים על זוגיות או הולכים לטיפול זוגי, דווקא טיפול זוגי זה משהו שהולך חזק, אלא ששתי המילים לא משודכות זו עם זו. לדעתי הן אפילו לא הלכו לדייט ראשון בלובי של הילטון. הסיבה השנייה היא כי תמיד הסבירו לנו שלאישה אין מעמד ביהדות. זה מתחיל כשמישהו משדך אותה בגיל צעיר מדי עם בחור שהיא לא ממש מכירה. זה ממשיך בחופה, שם הבחור קונה אותה, ולדובדבן שעל הקצפת אפשר להוסיף ממד של ינטל לסיפור, השוויגר שלה מגלחת את שערות ראשה, כאילו זה הקיץ של אביה בגרסת השטייטל.
הבנו שאפילו שלשנינו יש תואר ראשון, אנחנו בורים לחלוטין, וצריך להתחיל מבראשית. הלכנו לכל שיעור שהציעו לנו ולכל שבת שהחברים ארגנו. פתאום עולם שלם של שיעורים נפתח בפנינו, ובעולם הזה, להפתעתנו כי רבה הייתה, הדבר החשוב ביותר, היקר ביותר, הוא הזוגיות. וואו. טוב. לזה לא ציפינו. ידענו שלחיי הזוגיות יש התחלה וסוף, לרוב טרגי, אבל בעיקר יש המון באמצע. הבנו שאף אחד לא הסביר לנו מה עושים עם כל האמצע הזה. איך שורדים אותו בלי לרצות לשיר עם שולמית אהרון "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". או אולי אפילו פנטזיה גדולה מזה, איך נשארים מאושרים בכל האמצע העצום הזה? היה מדהים לגלות שכן, יש אפשרות להיות מאושרים בזוגיות. פשוט צריך כלי עבודה. והיהדות באה עם ארגז כלים שגם בוב הבנאי חולם שיהיה לו כזה, בול.
כמו אסתר
לפני כמה חודשים היינו בבר מצווה של חברים. ליאור, האבא, הוא ההגדרה המילונית למושג "נ נח". ואני אומרת את זה בהכי לשון הטוב שיש. הבן אדם מפוצץ אורות, שמחה ואמונה, תופים, שופרות וסוואנה. נסו לדמיין את הסיטואציה. הוא עלה לבמה ונתן את נאום האב הכי לא שגרתי שנאמר מאז שנבראו נאומי אבא בבר-מצוות בנו. הוא התחיל ב"ניצן, אני מאחל לך שתהיה פראייר. פראייר. פראייר. שכל החיים שלך תהיה פראייר. שאנשים יצביעו עליך ויגידו: אתם רואים אותו? הוא הפראייר הכי גדול שיש".
בהתחלה הרמתי גבה, אפילו בשביל ליאור זה נשמע לי קיצוני. אבל אז הוא המשיך, ואני מביאה כאן את רוח הדברים: "אני מאחל לך שתמיד תוותר. שתמיד תושיט יד ותעזור גם לאלה שלא יעזרו לך בחיים. שתוותר, תוותר, תמיד תוותר. שכולם ידעו שאתה פראייר כזה שתמיד אפשר לבקש ממנו לעזור. שתהיה פראייר כזה שעושה, שמביא, שתורם, שנותן בלי גבול. והכי חשוב, שתמיד תדע למחול על כבודך. שהכבוד יהיה בעיניך כלום". טוב, הבנתם.
ואני, אני חושבת על המקום שבו הכי קשה להיות פראייר ולמחול על הכבוד. זה הזכיר לי משהו שקרה לפני שנה. לאחר קריאת המגילה שמעתי שתי נשים מדברות. האחת בתשובה, השנייה עוד לא. זו שעוד לא אמרה לחברתה: "אף פעם לא התחברתי לסיפור הזה של המגילה. ממש לומדים דברים איומים על זוגיות. ושתי שאמרה לבעלה לא – מיד נערף ראשה. מה היא כבר העזה להגיד? לא?! ואסתר הזאת, חתיכת פראיירית, מתחנחנת לבעלה. אם מצאתי חן בעיני המלך...", היא המחיזה בלעג את אסתר מבקשת בקול מתרפס.
הבטתי בה. כל כך הרבה שנים חשבתי כמוה, על ושתי החזקה ואסתר המוחלשת, על מקומי בזוגיות מול בעלי ולא לצידו. גם אני חשבתי כמוה, עד שחברים מסביבי התחילו להתגרש. זוגות זוגות הם נכנסו לתיבת הרבנות, ויצאו פרודים. גם אני חשבתי ככה, עד שזכיתי לחזור בתשובה ולקבל כלי עבודה איך לשמור על הדבר הכי יקר לי בחיים. הבטתי בה ושאלתי את עצמי, בעצם מה רע להתחנחן לבעלך? מה פסול בלבוא מלמטה, בצורה חיננית ורכה? למה זה נראה לנו הגיוני לדבר בנועם ובחיוך לפקיד המשכנתא, אבל כשמדברים עם בן הזוג זה נתפס כמבזה? למה הרצון למצוא חן בעיני הבעל או האישה נתפס כפחיתות כבוד? למה אם ה' מוכן למחול על כבודו למען שלום בית, אני לא יכולה לעשות אותו הדבר? מי אמר שנכון רק לדרוש את רצוני? ומי האנשים, שלא מבינים כלום בזוגיות, שאמרו שבסופו של דבר כך אקבל את מבוקשי?
בסעודת שבע ברכות שנערכה לאחרונה בביתי, ה"פנים חדשות" היה הרב עזריאל מונק, שהיה אחד האנשים הקרובים ביותר לרב שטיינמן זצ"ל. כחלק מהברכה הוא סיפר שמנטרת החיים של הרב שטיינמן זצ"ל הייתה: "אף פעם לא ראיתי מישהו מפסיד מלוותר". הוא בירך את הזוג שגם בתוך הבית שלהם המנטרה הזאת תתפוס מקום של כבוד. כי היא הבסיס לכל החיים, אבל בפרט, היא הבסיס לבסיס של החיים, לזוגיות שלנו. הוא בירך אותם שיידעו לוותר זה לזה, ושהוויתור יוליד ניצחון לזוגיות לאורך שנים ארוכות ומלאות בפראייריות הדדית. אז תהיו פראיירים.
פירה בטטה בתנור
ההתמכרות האחרונה שלנו נולדה בטעות, אבל אימצנו אותה באהבה. קצת קשה למצוא למתכון הפשוט הזה שם מדויק. אל תתעכבו על זה, רוצו לקנות בטטות. אני לא מציינת כמויות. תכינו יותר ממה שנראה לכם שתאכלו.
חומרים:
כמה בטטות שנכנסות במגש של תנור / מלח גס / שמן זית
אופן ההכנה:
מקלפים את הבטטות וחותכים אותן לסירות, לרבעים או לקוביות גדולות / מאדים את הבטטות בסיר אידוי או בסיר קוסקוס – לא לבשל במים, הן יהיו מימיות מדי. אם אתם ממש מתעקשים – תבשלו במיקרו, אבל אל תספרו לי על זה. המטרה היא לקבל בטטה מבושלת אבל לא מימית / מניחים את הבטטות בצורה מרווחת על נייר אפייה בתבנית של תנור / במכשיר להכנת פירה או במזלג גדול מועכים קלות את הבטטות. קווץ׳ קטן, לא יותר / מזלפים בנדיבות שמן זית ומעט מלח גס / מכניסים לתנור מחומם בחום של 230 מעלות על תוכנית טורבו, עד שהבטטות מקבלות צבע ומשחימות מלמעלה.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com
הכתבה פורסמה בעיתון "בשבע".