אני לא נמצאת ברשימת המתנה

בטח גם לך יצא מתי שהוא להמתין בתור לאיזה משרד ממשלתי כזה או אחר.

לעיתים זה רץ מהר, רק באת – כבר נכנסת, תיק תק.

לעיתים מחכה קצת. נו, בסדר, זה נורמלי...

אם הזמנת תור מראש, אז כבר יודעים על בואך. בסה"כ בכניסה את צריכה לתזכר, "שלום, הגעתי!", ואת, במענה, מקבלת פתקית. לעיתים כתוב לך שהקדמת בתור, לעיתים כתוב לך מה מספרם של הממתינים לפנייך.

ויש מצבים שהכל כ"כ מעורפל. את יכולה להמתין זמן ממושך, ואין לך טיפת מושג כמה זמן זה ימשך. מראש את משריינת את כל הבוקר... על כל מצב שלא יהיה...

אבל איך את לוקחת את זה?

זו כבר הבחירה שלך!

יש הממתינה בחוסר סבלנות, קצת מקטרת, מתבכיינת בפני מי שמעוניין לשמוע, מדי פעם אפילו יוצאת בקריאות של "אוף, מה זה צריך להיות".

אחרת מעסיקה את עצמה במה שאפשר, עד שמרגישה שכבר נגמרה היכולת.

יש גם כזו שכבר סיימה את מכסת הסבלנות והיא פורשת, לא מתאים לה...

גם אני יצאתי לתור שכזה, אומנם יותר רציני ממשרד ממשלתי. היו כאלה, ממש כמוני, שממש תיק תק נכנסו. שמחתי, תיארתי לעצמי שעוד רגע גם אני...

אבל לא.

ווידאתי שיודעים על בואי, וידעו.

המענה היחיד שקיבלתי, "המתיני בסבלנות".

חשבתי לעצמי שאני הולכת לבזבז כאן רק בוקר, אבל הוא עבר... הוא הפך להיות לילה אחד ארוך, ארוך מאוד.

ההמתנה הזו הפכה להיות המתנה ארוכה. כמעט כולם כבר נכנסו, אבל אני רואה רק את עצמי, ממתינה בלי סוף.

שום דבר לא יכל היה לזרז לי את הכניסה, והבחירה שלי הייתה איך לעבור את זה.

רציתי לצאת גדולה בעיני ובעיני מנהל המשרד הממשלתי הגדול שביקום, אבל לא המנהל הזוטר, הבשר ודם, המנהל האדיר של העולם.

כן, מנהל הממלכה הזו יודע שאני ממתינה, והוא זה שנתן לי להמתין.

להמתין לבעל שלי, להמתין לאבא של ילדי, להמתין... 

למה? לא יודעת... אבל העיקר שהוא יודע. זה הכי חשוב, הכי מרגיע.

הוא יודע שאני כאן, הוא לא שוכח אותי לרגע. אף אחד אחר לא ממתין לפני בתור, זו לא רשימת המתנה, לי יש התור הבלעדי שלי לפני בורא עולם, והוא לא שוכח אותי לרגע. בינתיים הוא רוצה שאני אמתין...

אין דרך לפרוש, אין קיצורי דרך, יש רק דרך להתמודד נכון. זו הבחירה שלי איך להתייחס לתור הזה, שגם ככה עלי להמתין בו.

כן, היו זמנים שהתלוננתי. זה היה יותר בהתחלה. לא חלמתי שאמתין כ"כ הרבה זמן, אבל החלטתי לשנות גישה. ניסיתי להעסיק את עצמי במקסימום. ביכולת שלי, בכישורים שלי, במתנות שנתן לי הבורא.

היו ימים שהייתי גאה בעצמי יותר, אלו היו ימים שהרגשתי שאבי האדיר, העוצמתי והאהוב שבשמיים גאה בי. התרגשתי. גם בכיתי מהתרגשות.

והיו ימים שהרגשתי כמה שאני קטנה, אפילו ילדה קטנה שרוצה לשכב על הרצפה, לבעוט ולרקוע בידיים וברגלים, ולבכות, "די לא רוצה, לא רוצהההההה".

אבל החלטתי להתעשת ולתפוס את עצמי. די, קומי, את לא ילדה קטנה. תתנערי, תשטפי פנים ותתקדמי. תעשי את ההשתדלות שלך, תהיי כאן ועכשיו, מקסימום את.

היו ימים שנפלתי לחולשה. נו, מותר לי, אני בן אדם...

אבל שיננתי לעצמי בכל הזדמנות:

"הקב"ה לא דורש ממך לנצח, הוא רוצה שלא תפסיקי להילחם".

וזה מה שאני מנסה לעשות בתקופת ההמתנה.

חשוב לי יום אחד להסתובב לאחור ולהגיד לעצמי: "אני גאה בי".

ובינתיים, בהמתנה, לא שוכחת לרגע "כי אתה עמדי".

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.